ארבע הערות על השבוע: פסק הדין של הרב אלון יטלטל את כולנו

1

השבוע ניסיתי להיזכר מתי גיליתי שרבנים משקרים. ניסיתי לשחזר מה היה האייטם, מה הייתה הכותרת, מי היה הרב. בקושי והצלחתי להעלות בדעתי את תקופת הזמן או נושא העניין. אבל כן נזכרתי ברעד העדין הזה שטיפס לי במעלה הגב. רב? משקר? רב עיר, ראש ישיבה? ראש מכינה? איך הוא מעז, בשיחת טלפון, או בשיחת פנים-אל-פנים, לומר לי את ההפך המוחלט מהמציאות. ולא למצמץ.

אני כותב את הדברים האלו גם בגלל המירוץ לרבנות, אבל לא רק. המירוץ הזה הוא רק סימפטום של קרב פוליטי בו מתגוששים רבנים בכירים על כסא אחד. ייתכן והם עושים זאת מטעמים אידיאולוגיים. נוח לכולנו להאמין כי זה מה שמניע אותם. אבל טיפשי יהיה להתעלם מיתר העובדות, לטמון את הראש בחול ולהאמין.

איך אני יכול לקיים ”ועשית ככל אשר יורוך“, כשאני יודע ורואה כיצד חלקם מתנהגים? אין לנו אלא לצאת מתוך ההגדרות הללו ולהגיע אל תובנה אחרת, שבה אני מנסה לחיות: גם רבנים הם בני אדם וגם הם טועים, ומי שמבסס את כל עולמו ובניין חייו על רב אחד - סופו שיפול יחד איתו.

2

והדברים הללו נכונים שבעתיים לקראת פסק הדין במשפטו של הרב מוטי אלון. יש עוד זמן עד הפסיקה הסופית, אבל הספינים כבר מתחילים לרוץ באוויר, כמו גם העדויות וההדלפות מכל הכיוונים. השורה התחתונה היא ברורה: בין אם הרב אלון יזוכה ובין אם הוא יואשם - הציונות הדתית תעבור טלטלה גרועה יותר וקשה יותר מזו שהיא עברה אי אז בפיצוץ הפרשה, בעקבות אותה הודעה דרמטית של פורום ”תקנה“.

(צילום: Shalom-cc-by-sa)

במידה והרב אלון יזוכה במשפט, מה שמסתמן כרגע, תפתח אש ממוקדת על פורום ”תקנה“. ומהו אותו פורום אם לא רבנים בכירים, מכל קצוות הקשת של הציונות הדתית, שיעמדו למשפט שדה על ידי הציבור והתקשורת? הרב יובל שרלו והרב איתן אייזמן והרב אבי גיסר והרב בני להמן והרב יעקב אריאל והרב אליקים לבנון - את כולם יזעיקו אל אולפני הטלוויזיה ואל תחנות הרדיו, כדי שהם יתחננו להסביר מה זאת ועל מה זאת. איך הם ”שפכו את דמו“ של הרב אלון, שבכלל יצא זכאי.

ואם יואשם? זה אמנם התרחיש ה“הקל“ יותר במציאות שלנו, אבל תוצאותיו הרות אסון לא פחות. הרב מוטי אלון, ה-אדמו“ר של הציונות הדתית, יואשם בפלילים. בהטרדות מיניות ובמעשים גרועים נוספים שמיוחסים לו. כל עוד הדברים עמדו בגדר ”עדויות“ של פורום תקנה, היה פתחון פה, הייתה משאלת לב, מצד כולם, להאמין כי ייתכן ואין דברים בגו. אולי מחר נתעורר בבוקר ונגלה כי היה זה חלום, סיוט. אולי הכל שקר וכזב, עלילה, או עלילת דם. אבל פסק דין חתום שמאשים את הרב מוטי אלון בהטרדה מינית? אמות הסיפים יזדעזעו.

ואני לא רוצה להיות לא ברגע הזה ולא ברגע ההוא, אבל מי שואל אותי או אותנו.

3

שמונה שנים חלפו מאז תוכנית ההתנתקות בה תמכתי. השר אורי אריאל עמד השבוע על דוכן הכנסת, כשעל זרועו הצמיד הכתום המפורסם שמלווה אותו מאז - ונשא נאום מרגש. אולם השר אריאל אמר על הדוכן כי ”אף אחד לא ביקש סליחה“ - וזה לא נכון, מפני שרבים וטובים ביקשו. ביניהם פוליטיקאים בכירים. גם אנשי תקשורת משמעותיים. ומעבר לכך, גם הציבור: על-פי סקר שפורסם ב“מעריב“ עוד ב-2007, 59% מהישראלים חשבו שההתנתקות הייתה טעות. כמעט שליש מהנשאלים שהעידו על עצמם כי תמכו לפני שנתיים בביצוע התוכנית, הודו אז שטעו.

(צילום: אופיר דוד)

האם לדעתי ישראל הייתה צריכה להמשיך ולהחזיק ברצועת עזה? אני לא בטוח, אבל היום אני בטוח שהמהלך ההוא נעשה באופן בהול ומרושע כלפי ציבור המתיישבים. איש לא האמין אז ששמונה שנים אחרי הפינוי, מחצית מהמפונים עדיין יתגוררו במגורים זמניים. לו נתון זה היה עולה על הדעת, איש לא היה תומך בתוכנית הזו.

אינני יודע מדוע תמכו בהתנתקות, אני עוד מנסה להבין מדוע אני תמכתי. להבדיל ממה שחושבים, קל להכות על חטא. הרבה יותר קשה להבין אותו, ללמוד אותו, עד הניסיון הבא.

4

מדי יום אני מדבר עם עמיתיי למקצוע, עיתונאים בגופי תקשורת מקבילים. חלקם דתיים, מרביתם חילונים. כולם - ללא יוצא מן הכלל - מבוהלים. איש לא יודע לאן התעשייה הזו הולכת. חרב הקיצוצים והפיטורים מונחת כמעט על כל צוואר עיתונאי במדינה הזו - ולא משנה באיזה כלי תקשורת אתה כותב, מהן דעותיך ובעד אילו נושאים אתה נלחם. כולם, ללא יוצא מן הכלל, עומדים בפני אסון.

כשאני מספר על זה לאחרים, למי שצורך את החדשות ולא מבין מה עומד מאחוריהן, הם לרוב בזים לי. ”אתם כולכם מתלוננים“, הם מפטירים. מגלמים בתוך אותו בוז את כל השנאה היוקדת והבטן המלאה שהם מחזיקים כלפי המקצוע הזה.

(צילום: KF-cc-by)

מדינה דמוקרטית חייבת עיתונות וחייבת עיתונאים. היא לא מסוגלת להתקיים אחרת. המגזר הדתי חייב כלי תקשורת עצמאיים, חופשיים, שאינם כפופים לרבנים, או למוסדות ריכוזיים חזקים. כלי תקשורת מגזריים שמסוגלים לכתוב את האמת - כפי שהיא. ולהשפיע. ולחשוף את הרע ולהאדיר את הטוב.

אחרת בשביל מה אנחנו במקצוע הזה, המתיש, הבלתי פוסק, כפוי הטובה, שאין לו אופק ואין לו עתיד, שבו אנו זוכרים מאין בנו אבל לא בטוחים לאן אנו הולכים.