הנימוק בו "שכנע" משה רבינו את הקב"ה לא לפגוע בעם ישראל בעקבות חטא העגל הוא נימוק המופיע כמה פעמים בכתבי הקודש: "וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ד א-ֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ד יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמך". העיקרון הניצב בבסיס נימוק זה הוא היסוד הגדול של מניעת חילול השם - שמו של הקב"ה הוא המופת הגדול לצדק וליכולת האין סופית של השכינה, ואילו פגיעה בעם ישראל תביא לכך שיאמרו הגויים כי לא ריבונו של עולם הוא שהוציא את עם ישראל ממצרים כי אם "ברעה" הוציא אותם להרוג ולכלותם מעל פני האדמה. כאמור, נימוק זה היה בפי רבים אחרים לאורך הדורות, ואף שימש בידי דוד המלך יסוד של קריאה לגאולה: "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֶלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגּוֹיִםלְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוך". לעיתים השתמש בו עם ישראל שלא כדין - סביר להניח שמטרת הבאת הארון למחנה פלשתים בתחילת ספר שמואל הייתה למנוע את מפלת המחנה, מתוך הנחה כי הקב"ה לא יניח לארון ליפול בשבי, שהרי הדבר יביא לחילול השם נורא. בסופו של דבר הארון כן נפל בשבי, אך לא צמח מזה חילול השם, שכן היה בכוחו של הארון להתמודד עם כל אלילי פלשתים.
עצם קיומו של נימוק זה מחייב מחשבה מרובה, שעוד לא נתבררה אצלנו די צרכה. קידוש השם וחילול השם נעשה לכאורה על פי הערכים של הגויים הסובבים אותנו, שהרי אין שמו של הקב"ה מתקדש מכך שאנו מניחים תפילין (שהרי להנחה זו אין כל משמעות בעיני העולם, והיא אות מיוחד בינינו לבין הקב"ה) או שאנו אוכלים מאכלים כשרים. שמו של הקב"ה מתקדש בשעה שאנו מתנהגים לאור עקרונות מוסריים ודתיים הנהוגים בין בריות העולם כולו. דרך אחרת בה מתקדש שמו של הקב"ה, כפי שאנו מוצאים בפרשתנו, היא כאשר ישנה התגלות מיוחדת לאומה הישראלית והשגחה מיוחדת על ארץ ישראל, ואז מתקדש שמו של ד (המבוגרים בינינו זוכרים את מלחמת ששת הימים ואת מבצע יהונתן כימים בהם הדבר בא לידי ביטוי). לפיכך, מדובר באמת מידה העשויה להיות אמת מידה חוץ הלכתית. היא עלולה להיות חוץ הלכתית בשל העובדה שערכי העולם אינם תואמים את מצוות התורה, ואם כן שמו של הקב"ה יתחלל לאור כך, והיא עלולה להיות חוץ הלכתית גם אם הערכים תואמים את המצוות, שכן ייתכן ומעשי עם ישראל ינבעו לא מכוח הציווי האלוקי כי אם מכוח הרצון למצוא חן בעיני העמים, וזה אינו קיום של "אנכי ד אלוקיך".
סוגיה זו היא סוגיה סבוכה שאין מקומה בדברים קצרים שבדף פרשת השבוע. ברם, דבר אחד ניתן לומר בפה מלא - באותם תחומים בהם מתאימה ההלכה באופן מלא לערכי העולם, ובעיקר כאשר מדובר בסוגיות מוסריות בהן אין ויכוח של ממש מהי ההתנהגות המוסרית, מוטלת חובה כפולה על האומה הישראלית לעמוד בהן, כדי לקדש את שמו של הקב"ה בעולם. העובדה כי תדמית מדינת ישראל כמדינה מושחתת הולכת וגוברת היא ללא כל ספק בעיה קיומית של ממש, לא רק מצד עצמה, אלא גם מצד מעמדנו ושליחותנו בעולם. יהיה זה חפוז מידי לשלוח אצבע מאשימה ומוצדקת רק כלפי השלטון, ולחוש כאילו אנחנו מחוץ למעגל הזה. שכן גם העובדה שמדינת ישראל נמצאת במקום גבוה מאוד בו זכויות יוצרים אינן נשמרות, והיא נתפשת כמדינה של גנבים המורידים קבצים באינטרנט ללא מגבלה היא חילול השם גדול, ומזה גם השולחים אצבע כלפי הממשלה אינם נקיים. לפיכך, במקביל לתביעת מוצדקת של תיקון אורחות השלטון אנו חייבים לשוב ולקדש את שמו בעולם, בבניית חברה מוסרית וערכית בעיקר באותם תחומים בהם אין פער של ממש בין עולם הקודש ההלכתי ועולם התביעות המוסרי הכללי.