פרשיות השבוע

"זה לא שווה טמפטורה של 0 מעלות בחוץ."

"בסך הכל דברים לבנים שיורדים מהשמים. באותה מידה אפשר לעמוד על גלל של בניין ולפזר אבקת כביסה על הרצפה."

"זאת שריטה של ירושלמים, אין להם ים אז הם מחפשים משהו אחר להתלהב ממנו."

"מילא אם זה היה כמו באירופה. אבל לעשות עניין מכמה שכבות בודדות?"

"זה אושר רגעי. תוך זמן קצר הוא ימס ולא ישאר ממנו כלום."

(משפטי נחמה לכל אלה שלא יורד אצלם שלג. במקרה שירד השבת שלג)

שעת מבחן

בוויכוח הממושך על תרומת איברים, לפחות מהכיוון הדתי, היו עד לא מזמן לפחות שלושה צדדים: הצד התומך, הצד המתנגד והצד החולם. חולם על מה? חולם שיפתרו כבר את כל הבעיות ההלכתיות סביב תרומת האיברים, ועד אז - עדיף לא לחתום על כרטיסים, ולהיאבק עד שבתי החולים יקבעו את רגע המוות ע"פ ההלכה. אז מסתבר שלפעמים חלומות מתגשמים, ולאחרונה יצא חוק המחייב לתרום איברים של מת רק אחרי מותו הוודאי בהתאם להלכה. עכשיו, בימים אלה, "מרכז הפיקוח הארצי על תרומות איברים ע"פ ההלכה" מנסה להפיץ את העניין בציבור הדתי, ולעודד אותו על כרטיס "ערֵבים" (המקביל לכרטיס "אדי"). אז אם זה יעבוד, ובאמת יגיע עכשיו גל של תורמים, יתברר שבאמת כל השנים חיכינו רק לאור ירוק שיאפשר לנו לחתום על הכרטיס ולהציל נפשות. ואם בכל זאת לא ישתנה הרבה, זה יהיה קצת מאכזב.

מציל חיים. כפשוטו

כולם עם הרב מלמד

אחרי שישיבת הר עציון הפגינה פתיחות ראוייה לציון ביום עיון בחנוכה האחרון, נצפתה פתיחות מרשימה לא-פחות מכיוון הר שונה לגמרי - הר-ברכה. המדור מודה שאילו היו שואלים אותו "מה המשותף לרב דרוקמן, ציפי חוטובלי, כצל'ה, הרב פרופ' הרשקוביץ, אמילי עמרוסי, פרופ' אומן, יעל משאלי, עמנואל שילה וד"ר אמנון שפירא" הוא היה מתקשה לעלות על התשובה: כולם לקחו חלק (חלקם פיזית וחלקם מעל גבי מסך) בערב ההשקה של הכרך החדש של הספר "רביבים", על גדולי ישראל ודמויות מופת. עבור חלק מהרשימה דלעיל, השתתפות בערב השקה של הרב אליעזר מלמד היא טבעית לגמרי, אבל תודו שהיו שם כמה שמות מפתיעים במקצת. וזוהי רק רשימה חלקית, כאשר הרשימה המלאה היא רשימה מכובדת מאוד יחסית לערב השקה של ספר. עכשיו נשאר רק להמליץ לכל אחד ואחת לקרוא את הספר עצמו.

טוב, כמעט לכל אחד. לאלוף פיקוד מרכז, שקרא בעיון את הכרך הקודם ובעקבות זאת החליט לעשות צרות לרב מלמד, הייתי ממליץ לקנות ספרים אחרים.

פתח של תקווה

לספר הבא דווקא לא נערך ערב השקה גדול, אבל יש מאחוריו סיפור מרתק. הסיפור מתחיל בט"ו בשבט התרמ"א, עם לידתו של הרב ישראל אבא ציטרון-קטרוני. הוא ממשיך כשאותו הרב ציטרון-קטרוני הופך לעילוי ישיבת טלז, מתחתן עם בתו של אחד מגאוני הדור (ר' יוסף רוזין, "הרוגאצ'ובר"), נוטה לתנועה הציונית ובמעבר חד עולה לארץ ישראל ונכנס למשרת רב המושבה הצעירה פתח-תקווה. בהמשך הסיפור, לאחר מותו, מתפרסם אמנם ספר של חידושיו, עם הסכמתו של הראי"ה קוק, אבל לאט לאט זכרונו הולך ונעלם. הרב נריה מעודד הוצאת ספר שיכיל את כתביו וחידושיו הרבים, כדי שישאר זכר לדור רבני היישוב החדש (ולא רק לרב קוק), אבל אינו זוכה לראות זאת בימיו.

הסיפור מסתיים רק עכשיו, כשספר "חידושי הרב ציטרון-קטרוני" יצא לאור, בעריכת הרב אורי רדמן, בהוצאת "רשימו" ובסיועה של עיריית פתח-תקווה, והחזיר - או לפחות התחיל להחזיר, תלוי במידת פרסומו של הספר - לרב ציטרון את כבודו הנשכח. אז בזמן שפתח-תקווה מחכה לבחירות לרבנות העיר, ההולכות ומתלכלכות בבוץ הפוליטי, לא יזיק לזכור את אחד מהרבנים הראשונים והבולטים בתולדותיה.

שהיה דווקא ציוני.

החזיר את הכבוד הביתה (צילום: יחצ)

ברכת חתנים

כל מי שאינו נמנה על משתתפי חידון התנ"ך (על שלביו הרבים) ובני משפחותיהם, על שלביו הרבים, נזכר בדרך כלל שקיים כזה דבר רק ביום העצמאות, אז מתקיים השלב האחרון של חידון התנ"ך, הלא הוא החידון העולמי. מי שמזפזפ בין הערוצים כמה שבועות קודם לכן, ובמקרה נתקל בשידור הישיר של חידון התנ"ך הארצי המסכם בטלוויזיה החינוכית, מודע לקיומו של החידון כבר בשלב הלפני-אחרון. המדור, לשם שינוי, מעניק שכוייח כבר עכשיו, עם תום השלב המחוזי. אז שכוייח השבוע לכל חתני התנ"ך במחוזות השונים, שהמדור לא הצליח להשיג רשימה מלאה של כל שמותיהם, ועל כן הוא מסתפק בשכוייח לחתן התנ"ך של מחוז ירושלים, העונה לשם אבנר נתניהו. שיהיה לו מזל טוב, וגם להוריו שהביאוהו עד הלום.

ותהייה קטנה לסיום

הגדרות מילוניות בדרך כלל אינן משתנות בקצב מהיר. המקרר שלנו הוא אותו מקרר ממילון אבן-שושן, הכרובית שלנו היא אותה כרובית מהמילון של בן-יהודה, החמור שלנו הוא אותו חמור מהמילון בו השתמש יהושע בן-נון, רק ההגדרה של המילה "טלפון נייד" משתנה מרגע לרגע: יום אחד זהו בסך הכל טלפון ללא חוט, אחר כך זה כבר מכשיר שניתן לחייג ממנו מקצה אחד של העולם לקצהו השני, תוך זמן קצר מדובר בכלי שמכיל בתוכו שעון, יומן, מחשבון ומשחק דבילי עם תולעת שרודפת אחרי הזנב של עצמה, לא הספקנו לומר "הודעת מולטימדיה" וכבר ההגדרה המילונית צריכה לכלול גם מצלמה, מחשב נייד עם אינטרנט, דיסק און קי, מייבש כביסה וכסא חשמלי.

אז בזמן האחרון זה גם סידור. ה"תפילון", המכיל בתוכו מאגר שלם של תפילות, ברכות ואפילו דברי תורה קצרים להגיד לפני ברכת המזון, מתפשט בימים אלה מסלולרי לסלולרי. נכון, זה נשמע רעיון חביב ואפילו יעיל, שיכול לחסוך בעיות של דפים מתהפכים, מצהיבים, מתרפטים ותופסים מקום בכיס. התהייה היא רק  - באיזה שלב זה כבר יהיה מוגזם? כשנשתחווה לפלאפון ב"מודים"? כשלחזן יהיה סלולרי עם מסך ענק?  כשעל כל שולחן בחתונה יהיה כתוב "לקבלת מזכרת מנישואינו שלחו את המילה 'ברכון' למספר 9999 וחכו לקבלת הודעה? כשנסיים את התפילה וננשק את הפלאפון?

בברכת אחרי ט"ו בשבט שלם שבו כולם לגלגו על "הפירות היבשים שנשתבחה בהם טורקיה", לא פלא שהשגרירות הטורקית עצבנית עלינו.