גם שוחרי "זכויות אדם" ברכו על חיסולו של הערבי המסכן שלא פגע באיש כבר עשר שנים, גם המתנגדים למשחק של מכבי ביום הזיכרון נצפו צוהלים ושמחים ביום השואה, בעולם הדתי כמובן שמחו ולא אמרו תחנון באותו היום, כולם השתתפו במסיבת הפרידה של העולם מבן-לאדן. הסיבה לשמוח ברורה כשמש - המבצע היה קשה מאוד, לא פשוט לאתר את בן-לאדן כשיהודים רבים מסתובבים בספירת העומר עם זקן דומה לשלו, ובכל זאת החיסול בוצע בהצלחה. זו מן הסתם הסיבה למסיבה בארה"ב, אבל לישראלים יש סיבה נוספת לחייך: כשרואים את הממשל האמריקני מתחיל להתגונן ולהסביר לכל העולם שהחיסול היה הוגן ומוצדק, אפשר לשמוח על כך שלא רק אותנו מנסים להפוך לרשעים כשאנחנו נלחמים ברשע.
לא הכל שחור
סוף סוף היה נראה שנעבור את יום השואה בלי כתבות על חרדים שלא עומדים בצפירה, שהרי למי יש זמן לתמונות ממאה שערים כשאפשר לפרסם תמונות של בן-לאדן (וקל וחומר כשלא מרשים לפרסם את התמונות של בן-לאדן, שזה כשלעצמו נושא חם); אבל קבוצה של "נטורי קרתא" מירושלים החליטה שאסור לוותר על צילומי חרדים ביום השואה, והרימה אירוע מחאה פרובוקטיבי ומושך-עין נגד מדינת ישראל. עם כל הכבוד לאוסאמה, כלי התקשורת לא יכלו להתעלם ממאורע שכזה, ורבים מהם הקדישו מקום גם לתמונות החרדים ששורפים דגלי ישראל.
משום מה, רק בערוץ 10 (ואולי לא רק שם? מי שראה עוד התייחסות דומה מוזמן לטקבק), אבישי בן חיים ראה לנכון להתייחס גם לחרדים שהתנגדו למחאת ה"נטורי קרתא" וניסו לעצור בעדם.
סערה בים
למי שלא שם לב, הקיץ התחיל. לקח לחורף קצת זמן להבין שהוא סיים את תפקידו לשנה זו (האמת היא שלקח לו גם זמן להגיע אלינו. צריך לבדוק מה נסגר איתו), אבל בימים האחרונים הוא החל סוף סוף לפנות את מקומו לשרב. לכאורה זה אומר שהגיע גם הזמן להתחיל למלא את חופי הים, אבל מסתבר שלא כולם יכולים. דתיים רבים שנהגו לפקוד את חוף "שרתון" הנפרד מדי שנה, אינם יכולים להגיע לשם הפעם עקב עבודות שיפוץ במקום. הרוחצים מבני ברק פנו לעיריית תל אביב, וזו טרם מצאה פיתרון לבעיה. גם למדור אין פיתרון מקורי למצב, אבל יש לו תחושה שאילו יותר דתיים וחרדים היו גרים בתל אביב, ולא נזכרים בה רק כשמתחשק ללכת לים, היו גם יותר חובשי כיפות בעירייה - והסיפור היה נראה קצת אחרת.
סוף עונת הקרמבו
עד היום, ימי ספירת העומר לא היו הזמן האידיאלי לכתוב על דיסק חדש של אהרון רזאל. לא שייך לכתוב על להיטים מלאי קצב כשאנחנו בדיוק באמצע להתאבל. אבל הפעם מדובר באלבום כל כך שקט, רגוע ונטול עליזות, עד שהוא יכול להשתלב בלי בעיה באווירה המלנכולית של ימים אלה.
אחרי שהתאים את עצמו באופן מוצלח למשפחת ורדיגר, עם שני להיטים שהתלבשו טוב על יידל ומרדכי בן דוד ועם זאת נשמעו די רזאליים, אהרון עשה את אותו הדבר בכיוון ההפוך - התאים את עצמו לגלגל"צ, באמצעות חיקוי יפה של הסגנון הרווח ברדיו הישראלי, אבל בלי לאבד את טביעת האצבע האישית האופיינית לו. התוצאה, על כל פנים, היא אלבום שחלק גדול ממנו היה יכול להיכנס לפלייליסט, אבל אין בו אף שיר שיכול לעשות שמח כמו שרק אהרון רזאל יודע. או לפחות ידע עד לא מזמן.
בדרך למשטרה
שכוייח השבוע מוענק למשטרת ישראל, וגם למכינה הקדם צבאית בנווה צוף, על היוזמה לפתוח מסלול מיוחד לדתיים במשטרה. גם במגזר הדתי, וגם בקרב חלק מהבכירים במשטרה, קיים כבר מזמן רצון לראות קצת יותר שוטרים דתיים, אבל מכל מיני סיבות (בעיות הלכתיות, עבודה בשבת, רושם שלילי על המשטרה בעקבות פינויים ומעצרים פוליטיים, חשש לעצור מישהו ולגלות שהוא בכלל חבר מהשבט, אמהות שאומרות לילדיהן "אם לא תאכל יבוא שוטר" והשוטר צריך לגרום לילד לאכול אע"פ שזה לא כשר ועוד) הרצון עדיין לא התממש. היוזמה החדשה מנסה להשתמש בפיתרון הפשוט ביותר: אם אתה מנסה למשוך דתי, תגיד לו שהוא יהיה עם עוד הרבה דתיים. גם במסלול המדובר אמורות לקום קבוצות של חובשי כיפות, בדומה למחלקות של בני ישיבות ההסדר. השאלה היא קודם כל האם זה יעבוד, ואם זה יעבוד תעלה שאלה נוספת - האם העובדה שדתיים מוכנים לבוא למקומות מסויימים רק בקבוצות הומוגניות היא חיובית או שלילית.
ותהייה קטנה לסיום
תהייה שעלתה בראשו של המדור כבר בשבוע שעבר, אבל לא נתנה לו מנוח עד עכשיו: גם באסרו-חג פסח האחרון התקיים יום פתוח בביה"ס לקולנוע "מעלה", וגם הפעם קדם לו קמפיין במקומות מרכזיים שעיניים של דוסים נתקלות בהם בתדירות גבוהה. אלא שהשנה, הפרסומים לא הסתפקו באיזכור התאריך של היום הפתוח, אלא טרחו גם לציין כי התאריך חל באמצע חופשת "בין הזמנים" בישיבות. אמנות הקולנוע כוללת גם את חכמת הסתרת המידע, לתת לצופה להבין לבד מה עומד להתרחש - אז למה "מעלה" מדגישים באופן כל-כך מפורש שהם רוצים שיגיעו אליהם בני"שים?
והתחזית לשבוע הקרוב: אם אפילו הפת"ח והחמאס הצליחו לעשות שולם, אולי גם אנחנו - בינינו לבין עצמנו - נצליח לנהוג כבוד זה בזה.