סעודת הגאולה של בני משפחת כהן

בזמן השואה סבלה אסתי כהן מחרפת רעב שהביאה אותה לדמיין מאכלים מספר מתכונים. בעיני בנה, דבר הצלתה הוא סיבה טובה לחגיגה שמתבטאת בכל מוצאי יום השואה בסעודה חגיגית שבה כל אחד אוכל מה וכמה שהוא רוצה

כז בניסן התשעז
,
23 באפריל, 2017 22:32

צילום:

בתקופת השואה עבר העם היהודי סבל רב שגם מילים ותמונות רבות אינן מצליחות להמחישו. עם זאת בין הניצולים וממשיכי דרכם, יש לא מעט שבחרו לציין את נצחונם על הנאצים ועל התקופה האפלה, במעשים סמליים שלמתבונן מן הצד עשויים להיראות קטנים, אך מבחינת אלה שעברו את התופת מדובר בתחושת גאווה גדולה וסיפוק רב. כך הוא סיפורם של משפחת כהן שאמם היוותה עבורם השראה למסורת משפחתית חדשה.

אריקה אסתר נולדה בשנת 1934 והיתה אחות קטנה ליוסף ובתם היחידה של צבי-אודן ומלכה-מאריה (לבית אדלר) שוורץ. משפחתה התגוררה בעיירה קטנה בדרום הונגריה בשם קאלוצ'ה. בשנת 1944 כשהיא מתקרבת לגיל 10 וקצת לפני שגרמניה פלשה להונגריה, פגשו הוריה בנערה בשם צלינה שתיל ששרדה לבדה את גטו קרקוב וסיפרה להם על מעללי גרמניה הנאצית.

בעקבות הסיפורים ששמעו, הם החליטו לברוח לבודפשט ולמזלם עשו זאת ימים ספורים לפני שהנאצים הכניסו את יהודי העיירה לגטו. בבודפשט הם הסתתרו בדירה מסתור עד לסוף המלחמה. גדעון כהן בנה של אריקה אסתר, שכיום נקראת אסתי כהן, מספר ל'כיפה' שבעקבות הבריחה, מאז ומתמיד לאמו היתה תחושה שהיא לא באמת ניצולת שואה, מכיוון מעולם לא היתה במחנה השמדה ובאופן די נדיר שרדה את השואה עם כל בני משפחתה.

 

אסתי כהן ביחד עם נינתה הבכורה כנרת, שבאה לשמוע ממנה על סיפור חייה. המזוודה בתמונה - איתה הבריחה אסתר את הגבול בדרכה לישראל ב 1949(צילום: באדיבות המשפחה)

 

"עם זאת", הוא מקפיד לציין, "אמי ובני משפחתה עברו תקופת רעב קשה בזמן שהיה מצור על הונגריה והאוכל פשוט נגמר". סבתו של גדעון, שהיתה משוררת ידועה בהונגריה אשר שמה הספרותי היה מלכה נשר, שאחד מהשירים שחיברה בתקופת השואה, היווה עבור בני משפחת כהן השראה מיוחדת לציון קצת לא שגרתי של המאורעות הקשים.

"לאחרונה אמי הוציאה קובץ שירים שכתבה סבתי", ממשיך גדעון לספר, "ואחד מהשירים נקרא 'רעב'. בשיר מתואר המצב הקשה בו היתה משפחתה של אמי כולל זעקות הילדים מתוך רעב. במהלך השיר מסופר על כך שהם מצאו ספר מתכונים בבית המסתור בו הם חיו".

"אחיה של אמי יוסף, שינה בהמשך את שם משפחתו לשנער ולימים היה סא"ל בחיל האוויר, פרופסור בטכניון ומומחה בינלאומי לאווירונאוטיקה שתרם רבות לביטחונה של מדינת ישראל. אך באותם ימים הוא היה ילד שיחד עם אחותו, אמא שלי, הם החלו לחפש מתכונים מתוך הספר ופשוט דמיינו כיצד הם מכינים את המנות שעל הנייר וגם אוכלים אותם וכל זה כשלא היה להם כלל מה לאכול".

כהן מתלבט רבות אם לשתף את התובנות אליהן הגיע ברבות השנים. מתוך חשש שהן לא יובנו כהלכה. עם זאת הוא אומר שבעקבות תהליכים אישיים שעבר כבן לניצולת שואה, הוא מצא הבחנה חשובה שעבורו היתה חדשה. "חשוב להבין שגם לבני הדור השני יש פגיעות נפשיות מעצם העובדה שהם דור שני לשואה".

בהמשך הוא מתאר שלאחר מחשבות וחיבוטים רבים הוא שם לב "שאמנם יש כאן יום שמכוסה בצדק בכל כך הרבה עצב, אך הגעתי למסקנה שיש גם לא מעט מקום להודיה ואף לשמחה". בנה של אריקה אסתר ממהר להסביר את דבריו ואומר שלצד "כל מה שהעם שלנו עבר ולצד האובדן העצום של 6 מיליון יהודים, יש מקום גם לשמחה על כך שבסופו של דבר העם שלנו ניצל משמד ואבדון".

לדבריו, "לא מעט פעמים תולים את הקמת ישראל בשואה הנוראה. אני טוען שגם אם לא היתה קמה המדינה, עצם זה שהעם שלנו כעם שרד את השואה יש בכך שמחה גדולה. אני יודע שאני אומר כאן מילים קשות, אך יש סיבה לחגוג את זה שניצלנו בלי כל קשר ליום העצמאות אלא כשמחה בפני עצמה. כל מי שחי היום כבן לניצולי שואה, מצד אחד חש את האובדן הגדול של אלה שנרצחו, אך מצד שני הוא צריך גם לשמוח על ההצלה, מכיוון שאם לא היתה הצלה הוא פשוט לא היה קיים".

 

(צילום: באדיבות המשפחה)

 

את הרצון והצורך בציון השמחה מבטאים גדעון ובני משפחתו בדרך מעניינת. "לאחר שהגעתי לתובנה הזו חיפשתי כיצד ניתן לבטא אותה. כמובן שהחיפושים לא היו מנותקים מכך שביום השואה יש הרבה עצב ויגון שהם חלק בלתי נפרד מכל המאורעות שעברו על העם היהודי. ובכל זאת לאחר מחשבה מרובה ומתוך כובד ראש החלטנו שבכל מוצאי יום השואה אנחנו מקיימים 'סעודת גאולה' שהיא מעין סעודה שבה אנו מודים על ההצלה שהיתה לנו כמשפחה וכעם".

כהן מסביר ש-"לפני הסעודה כל אחד מבני המשפחה מודיע מה המאכל שהוא הכי אוהב ושהוא הכי היה רוצה לאכול". כחלק מכך שציון השמחה אינו מנותק מהעצב והקושי של יום השואה עצמו, בחרו בני משפחת כהן לערוך את הסעודה במוצאי יום השואה, "אז אנחנו משתדלים שהמאכלים הנבחרים יהיו מונחים על השולחן ושכל אחד יוכל לאכול אותו כאוות נפשו. הסעודה הזאת היא בעצם תגובה לחרפת הרעב שבה אמי ובני משפחתה היו נתונים בו, כשמעבר לאוכל אנחנו מספרים על פעולות ההצלה המופלאים שליוו את משפחתנו במהלך השואה".

לשאלה כיצד אמו שחוותה את התקופה הקשה הגיבה לרעיון אומר גדעון כי "לא רק שאמא שלי לא הסתייגה מהאקט הסמלי שבחרנו, אלא שהיא פירגנה עודדה ואפילו שמחה בזה והיא מציינת זאת בגאווה כחלק מהמורשת שהיא הצליחה להנחיל ממשיכי דרכה במשפחה".

'רעב' מאת מלכה נשר (ינואר 1945):

"סל הלחם בעגמה מפהק,

מזמן לפרוסת לחם לא זכה,

השלחן שומם, אסמנו ריק,

מיום ליום המשפחה רעבה...

שעועית אחרונה אזלה מהשק,

אין קמח, אין שמן, אין תפודים,

המות מעבר לדלת דפק,

כולו עצמות, חסר רחמים...

בני מורד, בכיו בקול נישא,

הבת בשקט דמעה, בלי מלים,

אמי כהבל פה כה חלשה,

אישי קודר ואקרא "תהלים":

"כפירים רשו..." - עולה מזמור מפי,

אך "לדורשי השם לא יחסר כל..."

סבלי כפול: יאוש דר בנפשי,

גופי חלש הרעב לו יכול.

לא באל, רק בעצמי אפקפק,

כי בעצמי האמן חדלתי,

כלום בעת נסיון מסע הספק,

זכה כמו בעברי נשארתי?

ראשי סחרחר, החדר מסתובב,

אל מערבלת גלים הושלכתי,

ואומר ליוסי: "אל תתעצב,

קח ספר, יוטב לך, על דיברתי!"

יוסי קם ומחטט בספרים,

מוצא בין כולם בסוף חוברת,

עליה צעירה יפת פנים,

על מגשה עוגה מהודרת...

ספר בישול... הו, איזה נסיון!

מיני טעמים עולים בחיכי...

יוסי מתאושש, נוטל עפרון,

אסתי מכינה חיש נייר נקי...

"הרשה נא לי" - וקולה להוט -

"נכין יחד תפריט, יוסי שלי",

"עזרי"- כך יוסי בהתלהבות -

אני אכתוב ואת תכתיבי לי!"

אסתי מכתיבה: "קקאו, חלה...

כתוב בסוגריים הרבה צימוקים!

לארוחת עשר: ביצה שלוקה,

לחם קלוי, משקאות מתוקים...

תפריט צהריים: מרק צח,

חזה עגל צלוי עם אגוזים,

עוגת שוקולד... ואל תשכח

לביבות ברוטב מיץ תפוזים"...

משחק קסום, סעודת מלכים,

גלידות, מגדים, תפריט מגוון...

כלי החרס בקול רם צוחקים,

שיר מזדמר בחדר הקטן...

נוטה היום, שעות גומא הזמן,

העיר במצור, תותחים רועמים...

השניים נרדמו על השולחן,

חולמים על חלה גדושת צימוקים..."

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

x
שר התחבורה בצלאל סמוטריץ'  צילום: כיפה

סמוטריץ' מרגיע: "סיכוי אפסי לממשלת מיעוט"

קרא עוד