במורשת ישראל, כך לימדנו חז"ל (ויקרא ז), אין מתחילים ללמד תינוקות של בית רבן מבראשית, אלא דווקא בספר ויקרא. וטעם נתנו בדבר: "הואיל והקורבנות טהורים והתינוקות טהורים – יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". מאורעות השנים והחודשים, הימים והשעות האחרונות, נותנים טעם נוסף, איום ונורא, בנוהג זה. הספר פותח בפסוק שתחבירו נראה משונה משהו: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". גדולי החסידות פירשו שיש בו כדי ללמדנו שמרכיב מרכזי בתודעתו וחווייתו של כל יהודי צריך להיות הנכונות להקריב "קרבן לה'", משלו, מעצמו ומבשרו, לחיות על קידוש השם, ולעיתים, לא עלינו, גם למות על קידוש שמו הגדול והנורא.
בפי חז"ל קיבל הספר את שמו כ"תורת כהנים", ולא בכדי. פרשיות הקורבנות, על פרטיהן הסבוכים, כמוהם כדיני טומאה וטהרה, צרעת ונגעים, קשורים בכוהנים, ואלה ממלאים בו תפקיד מרכזי. ואף על פי כן: בניגוד לתרבויות אחרות, ה"כהונה" בעם ישראל אינה רק מעמד השייך למתי מעט "יחידי סגולה", שנהנים מפרבילגיות וזכויות-יתר, אלא מבטאת מסר שכורך עמו מטלות וחיובים, המחייבים כל יהודי באשר הוא. כבר במעמד הר סיני נצטווה העם כולו: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים ועם קדוש". במה מתבטא חיוב זה?
עיון בפרשיותיו השונות של ספר "תורת כוהנים" מלמד שחלק ניכר ממצוותיו מתמקד דווקא במצוות שבין אדם לחברו, בניגוד לתדמית ה"מקדש" בעיני ההמון, שמדגישה דרך כלל דווקא את המצוות שבין אדם למקום. עיון בפרשתנו, מלמד שגם פרשיות הקורבן עצמן מדגישות את המסר האנושי, ורק לאחר מילוי חובות האדם נדרש הוא למלא חובותיו כלפי שמיא. בפרשת קורבן האשם, מתואר אדם ש"מכחש בעמיתו", עושק, גוזל ונשבע על שקר. כפרתו אינה מתמצית בהבאת הקורבן. תחילה עליו להשיב את הגזלה ולחדול מעושק ידיו.
חכמים ראו בעושק הזולת חטא חמור אף יותר משפיכות דמים: "בוא וראה כמה קשה כוחו של חמס, שהרי דור המבול שעברו על הכל, לא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, ע"א). ריצוי הנגזל הוא תנאי מקדמי לכפרתו של השב בתשובה: "המביא גזלו עד שלא הביא אשמו – יצא. הביא אשמו עד שלא הביא גזלו – לא יצא" (ב"מ קי, ע"א). לפיכך דייקה תורה וכתבה "אדם כי יקריב מכם קורבן", לאמור: רק אם הקורבן הוא "מכם", קניינו של האדם ולא גזול בידו, ירצה לה'.
עיקרון זה נקבע לדורות בניסוח משפטי, ולפיו "מצווה הבאה בעבירה" – פסולה היא. לפיכך הנוטל לולב הגזול, היושב בסוכה גזולה, התוקע בשופר גזול – אינו יוצא ידי חובתו, וכן בשאר המצוות כולן. וכבר הנביא מלאכי זועק: "והבאתם גזול...הארצה אותה מידכם אמר ה'" והוסיפו בתלמוד: "מאי דכתיב (ישעיה סא) 'כי אני ה' אוהב משפט, שונא גזל בעוולה?' משל למלך שהיה עובר על בית המכס. אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלוא המכס כולו – שלך הוא? אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקב"ה אמר: "אני ה' שונא גזל בעוולה" – ממני ילמדו בניי, ויבריחו עצמן מן הגזל" (סוכה ל, ע"א).
בעומדנו על פתחם של ספר הקורבנות וחודש הגאולה, נתפלל לקב"ה שלא נקריב עוד קורבנות אדם, וגאולתנו תהא בהקרבת שלמים, "ונשלמה פרים שפתינו", שלמים שמרבים שלום בעולם. נזעק ונתפלל בקול גדול: "והיו למשיסה שאסיך, ורחקו כל מבלעיך. מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עליך חמלה".