הלומד את ספר בראשית בעיניים תמימות מגלה בו מעשים רבים שעשויים להיראות בעיניו כמעשי עוולה נוראיים, החושפים אי צדק משווע. אדם וחוה חוטאים חטא אחד, וכבר נידונים לגירוש מגן העדן. קין רוצח את אחיו התמים הבל על לא עוול בכפו. הגר מגורשת מביתה עם תינוקה וכמעט נידונה למוות בצמא עמו. והמעשה שנראה בעיני בשר ודם כנורא מכל: פרשת העקדה. אב רחום וחנון מְצוֶוה לשחוט את בנו יחידו אשר אהב ובכך לגזור כליה על זרעו. אין עוד סיכוי שאי פעם יתקיימו בו הבטחות שקיבל ממי שעכשו מורה לו לשחוט את בנו. אכן, נסתרות דרכי ההשגחה. ניסיונם של פרשנים, ראשונים כאחרונים, במשך מאות בשנים ליתן טעם בכל אלה אינו תמיד מניח את הדעת ומתיישב על הלב.
אחד מאותם מעשים סתומי פשר מופיע בפרשתנו. העיר סדום, על אנשיה החטאים, מושמדת כליל. רק מתי מעט שרדו. לוט, אשתו ושתי בנותיו ניצלו מגיא ההריגה בעור שיניהם, לא בזכות, אלא בחסד, ב"חמלת ה'" עליהם (יט, טו). נטולי רכוש, חסרי כל, מדדים הם בקושי רב אל העיר הקרובה. אך בכך לא תמה מסכת ייסוריהם. אשת לוט מביטה לאחור והופכת "נציב מלח". לוט מאבד רעיה. בנותיו נותרו יתומות. וכי לא די היה להם באובדן העיר, הבית והמשפחה שהותירו מאחור, בקבר הגדול שהיה לשרפה?
כדרכו פעמים הרבה, המקרא אינו מגלה לנו מהו סוד החטא הנורא של ה"הבטה" לאחור. אכן, לוט נצטווה "המלט על נפשך, אל תביט אחריך", אבל פשרו של איסור זה לא נתבאר, ובוודאי שלא חומרתו היתירה. במבט ראשון הוא נראה כעצה טובה, פראקטית, ותו לא: "המלט מהר ואל תביט לאחור שמא תיכווה בשרפה הגדולה שפקדה את העיר".
המחפש רמז בכתובים לחטאה הנורא של אשת לוט, שגזר עליה דין מוות, יוצא וידיו על ראשו. דווקא לוט, הניצול ששרד, לצד היותו מכניס אורחים, מתגלה לפנינו כאב אכזר שמפקיר את בנותיו לאונס ולאבדון: "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש. אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם(!)" (יט, ח). אשתו, לעומת זאת, נותרת באלמוניותה. אנונימית, חסרת דמות. גם כשהיא מופיעה לראשונה, נדמית היא בעינינו כמין חפץ, נוכחת-נפקדת, טפלה ללוט: "קום קח את אשתך" (יט, טו). לאחר מכן מחזיקים האנשים-המלאכים בידיה ו"מניחים" אותה מחוץ לעיר. לוט מדבר, אך אשתו נותרת אילמת עד שהיא מביטה לאחור וקופאת למוות.
כבר יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" היה ער לקושי זה ופירש ש"אשתו של לוט היתה פונה תכופות בשעת הבריחה לצד העיר, תאבה לדעת מה מתרחש מסביב לה, על אף האיסור שאסר אלוקים לעשות זאת [=ולפיכך] נהפכה לנציב מלח".
חז"ל, כדרכם, משלימים לנו פער זה באמצעות תליית אשמות רבות באשת לוט. כך, למשל: "כיוון שנכנסו [=המלאכים לסדום], התחילה אשתו מריבה בו. אמרה לו: אי לך לוט, עכשיו ישמעו אנשי סדום בדבר וידונונו להריגה. מה עשה לוט? עמד וחילק את הבית לשני חלקים, חלק לעצמו וחלק לבני ביתו [=שלי שלי ושלך שלך!] והכניס אורחים לחלק שלו".
מדרש אחר (בר"ר נ, ד), שמובא גם ברש"י על אתר, מפרש: "במלח חטאה ובמלח לקתה. אמר לה: תני מעט מלח לאורחים הללו. אמרה לו: אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה?".
מדרשים אחרים מפרשים שאשת לוט התבוננה כל העת לאחור בשל תאוותה לממון וניסיונה להציל משהו מן הרכוש. זאת, על אף שלפי פשוטו של מקרא דווקא לוט הוא זה שמצטייר כמי שדואג כל העת לרכושו (יב, ה; יג, ה; יד, יא-טו). פרשנים אחרים (דוגמת הרד"ק, תולים את האשמה בחוסר בטחונה בקיום דבר ה': "כי הייתה קטנת אמנה והביטה [=לראות] אם נהפכת העיר אם לא".
אחד היה בעל פרקי דרבי אליעזר (פרק כה), שאת שדרשו אחרים לגנאי, דורש הוא לשבח: "עידית, אשת לוט [=פתאם יש לה שם משלה!] נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום, והביטה לראות אם היו הולכות אחריה אם לאו. וראתה אחריה השכינה ונעשתה נציב מלח". ועדיין יש לתמוה: וכי רחמי אם (כמעט "יידישע מאמע" טיפוסית...) על בנותיה ראויים לעונש כה כבד? אכן, תמיהה היא ותהי לתמיהה.
סוף דבר: כפי שאמרו חז"ל, כיוון שניתנה רשות למשחית לחבל, ויהא זה מבול או חרב, חיה רעה או מגפה, אין הוא מבחין בין טוב לרע. מאמין אמתי עומד ותוהה, אך לסוף עליו לברך "ברוך דיין האמת" (ברכות נד, ע"ב). לעולם לא יוכל להסביר. לעולם לא יוכל להבין. לבו רצוף שאלות, אך תשובות בידו – אין.