"על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה?". אדם מישראל הקורא בתשומת לב פסוקים אלה בשנים האחרונות, בחודשים האחרונים, בשבועות האחרונים, ובימים האחרונים, אינו יכול שלא להזדעזע. מיליוני חללי השואה האיומה, אלפי הנופלים במערכות ישראל, גופותיהם המוטלות ברחובה של עיר של זקנים, נשים וטף, קדושים וטהורים שקיפדו חייהם בפעולות טרור או "סתם" במעשי רצח ועבריינות, שבים ומעלים את השאלה הישנה-נושנה של צידוק הדין. "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". שאלה, שלמרות אלפי הדפים שנכתבו עליה דומה כי נותרה היא ללא מענה משיב נפש. תשובות הרבה יש, תשובה אמיתית – אַיִן.
בבואה לענות על שאלה זו בפרשתנו, נותנת התורה תשובה אחת: "על אשר עזבו את ברית ה' אלקי אבותם, אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים. וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם". עזיבת הברית – לא רק הפרתה לשעה, והנטייה אחר "אלהים אחרים" – יהיו אשר יהיו – היא הסיבה. אכן, מיד בסמוך לאחר מכן, שבה התורה ומדגישה: "הנסתרות לה' אלוקינו", לאמור: גם אם חושב אתה שהתשובה בידך, טעות היא. הנסתרות גלויים רק לפני הקב"ה, ולא לפני בשר ודם. ובמופלא ממך אל תדרוש.
בשנים האחרונות פשו בקרב המחנה הרבה "דורשי נסתרות", היודעים לחשב קיצין, ומחשבים חשבונו של עולם. פיגוע פלוני עבור עברה אלמונית, אסון א' תמורת עברה ב'. תרבות הדרישה בנסתרות נותנת אותותיה גם בבית המדרש. תלמידים צעירים, שחלב אמם בלימוד התורה עודנו על שפתותיהם, ניזונים מ"גילויי אליהו" למיניהם, כביכול מעמיקים חקר ב"פנימיות התורה", ומגלגלים בתורת הח"ן לפני שידעו ללמוד כמו שצריך פשט ברש"י שלא לדבר על פרק שלם מן התלמוד הבבלי, על מפרשיו.
יש בכך ביטוי לאפנת ה-New Age והחיפוש אחר רוחניות שמאפיין חלקים נרחבים בעולם המודרני, בעיקר את הצעירים שבו. לצד זה, יש בתופעה זו ביטוי לליקוי מאורות מסוים של חלק מן ההנהגה הרוחנית בציבור הדתי שאינה מכוונת דרכם של צעירי הצאן ומאפשרת להם לנהות אחר תורות מיסטיות שלעתים מהוות הצדקה לכל מיני תופעות שונות ומשונות (אלה מקבלות ביטוי בצורת הלבוש, בטון הדיבור, וכמובן בתפילה, בשירה ובריקוד), על חשבון עמל מפרך ועיון מעמיק בתורה.
תופעה זו מחלחלת אט-אט גם אל עולם ההלכה, ביצירת נורמות שהן בבחינת "חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם". כנגד מגמה זו, מדגיש הרשב"ם, נכדו של רש"י, בפירושו על אתר, שחובה על בית הדין לענוש רק "על פי עדים", לאמור: יש להקפיד כחוט השערה על דיני הראיות, ולא להעניש אדם על סמך "נסתרות". כידוע, מציב המשפט העברי שורה ארוכה של הוראות מחמירות שחלות על קבלת עדות, למן כשירותם של העדים להעיד וכלה בפרוצדורה הנדרשת לגביית העדות על ידי בית הדין. לפיכך, גם אם סבור הדיין שממצאים עובדתיים שונים מעלים חשש סביר שהנאשם אכן עבר את העברה, אלא שממצאים אלה אינם עומדים בדרישות המחמירות של דיני הראיות, עליו לזכות את הנאשם. במקרה זה, הענשת העבריין על שעתה ב"נסתרות" מוגבלת לדין שמים. בית הדין שעל הארץ, נדרש ומוגבל בעשיית משפט אך ורק על ה"נגלות לנו ולבנינו".
הרמב"ם מדגיש חובה זו בדברים שעניינם האיסור להרשיע נאשם רק על סמך עדויות נסיבתיות: "האזהרה שהוזהרנו מלהוציא לפועל את העונשים על פי אומד חזק ואפילו קרוב לודאי, כגון שהיה אדם רודף אחר שונאו להורגו, ונמלט ממנו לבית, ונכנס אותו הרודף אחריו, ונכנסנו אנחנו אחריהם ומצאנו את הנרדף הרוג ומפרפר, ושונאו הרודפו עומד עליו כשהסכין בידו, ושניהם מגואלים בדם – הרי אין הסנהדרין הורגין רודף זה על דרך קיום העונש, כיוון שאין שם בירור בעדים שראו את הרציחה".
במקרה זה, הדעת נוטה להכריע שמבחינה עובדתית השונא שהסכין בידו ביצע את הרצח. למרות זאת, מבחינת ה"אמת המשפטית", יצא החשוד זכאי בדין כיוון שלא נתקיימו לגביו דיני הראיות הדורשים עדות ישירה של שני עדים ולא עדות נסיבתית בלבד.
לכאורה, יש בהעדפת ה"אמת המשפטית" במקרה זה אי צדק, שכן העבריין-הרוצח מבחינה עובדתית יוצא לחופשי! הרמב"ם היה עֵר לטענה זו והוא מסביר את הגיונה של הלכה זו: "ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תחשוב שזה דין עוול. לפי שהדברים האפשריים, יש מהם שאפשרותם קרובה מאד, ומהם שאפשרותם רחוקה מאוד, ומהם בינוניים בין אלו, וה'אפשר' רחב מאד. ואילו הרשתה תורה לקיים עונשים באפשר הקרוב מאד, אשר כמעט קרוב למחויב המציאות כדוגמת מה שהזכרנו, כי אז היו מקיימים את העונשים במה שהוא יותר רחוק מזה ובמה שהוא עוד יותר רחוק, עד שיקיימו את העונשים וימיתו בני אדם בעוול באומדן קל לפי דמיון השופט.
לפיכך סתם ה' יתעלה את הפתח הזה וציווה שלא יקוים שום עונש אלא עד שיהיו שם עדים המעידים שברור להם אותו המעשה, בירור שאין בו שום ספק, ואי אפשר להסבירו אחרת בשום אופן. ואם לא נקיים את העונשים באומד החזק מאד - הרי לא יוכל לקרות יותר משנפטר את החוטא; אבל אם נקיים את העונשים באומד ובדימוי אפשר שביום מן הימים נהרוג נקי - ויותר טוב ויותר רצוי לפטר אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים".
בעולם המשפט, כמו בעולם הלימוד והמחשבה, יש להותיר את ה"נסתרות" לה' אלוקינו, ולהסתפק ב"נגלות", שדי בהן, "לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת".