סמיכות הפרשות שבין מעגלי הרוקדים בליל כ"ט בנובמבר בחצר המוסדות הלאומיים לבין ההרוגים מיריות הצלפים כמה מאות מטרים משם, בין השמחה העצומה על הקמת מדינת ישראל לבין נפילת חללי שיירת הל"ה, באה לידי ביטוי בקשר ההדוק שבין יום הזיכרון ויום העצמאות. משל היו ה"עת לבכות" וה"עת לשחוק" ליחידה אחת, זמן שבו השמחה והעצב, הריקוד והדומיה, מתמזגים זה בזה. בתקופה האחרונה מקבל שילוב זה משמעות חדשה.
לשומרי תורה ומצוות, שמאמינים כי תיתכן סינתזה בין יהדות ודמוקרטיה, תורה וציונות, אנו מביטים לא פעם בהשתאות בהפיכת יום הזיכרון לזירת התגוששות ופולמוס נוספת ומאיימת, שמוסיפה שמן ומלבה את מדורת השנאה בין חלקיה השונים של החברה הישראלית. משל הפכו החרדים שאינם עומדים בעת הצפירה מזה והריטואל הקבוע של "ציידי" הדגלים הנשרפים מזה להיות חלק מהווי היום. אלו ואלו מבטאים את הכאב העמוק והכן של חברה שסועה וקרועה.
אפשר וניתן ללמוד לקח בעניין זה מן האמור בתורה, בתיאור מותם המחריד של שני ה"נסיכים", בני אהרן. במהלך החגיגה על חנוכת המשכן, במרכז השמחה, עומד האב, אהרן הכהן, ורואה כיצד בניו נופלים ועליו להוביל אותם לקבורה. תגובתו של אהרן לנוכח מחזה קשה זה של שכול, אובדן ותחושת יתמות הייתה אחת: "וידם אהרן". מדוע בחר אהרן דווקא בדממה כביטוי לתחושת האובדן שפיעפעה וכבשה כל חלק מגופו, רוחו ונשמתו? מה פשרה של שתיקה זו? הודאה בחטא? זעקה אילמת?
הרבה פירושים הוצעו לשאלה זו. בתקופה זו, שבה הזיכרון ממלא חלקים גדולים בחלל הווייתה של החברה הישראלית, אפשר וניתן להציע פירוש נוסף: אהרן העדיף את הדממה על פני הזעקה, את השתיקה על פני היללה, מסיבה פשוטה: כשמדובר בזעקה ויללה לכל אחד ואחד יש דרך ביטוי משלו: זעקתו של האחד אינה זהה – לא בקול ולא בתוכן – לזו של חברו.
לא כן הדממה והשתיקה, ששווה אצל הכל. אהרן הכהן, שסמלו - "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ביקש להעביר לנו מסר חד: כשמדובר בשכול וביגון, בבנים שנופלים על קידוש השם בגדול והנורא לשם עצמאות ישראל, אין מקום לימין ושמאל, חילונים וחרדים, אשכנזים ומזרחים. על הכל לעמוד דוממים, לספוד ולבכות.
עיון במקורותינו בנושא האבל והזיכרון מלמד שיש בהם מיזוג בין הרצון של ה"אני", היחיד, להביע את אבלו לבין הביטוי הקולקטיבי של האבל שניתן על ידי הקהילה כולה. האבל אינו מגלח את שערו, עליו לקרוע את בגדיו ולשבת על הקרקע – הרי לנו ביטוי אינדיבידואלי מובהק של אבל. מנגד, מצווים כל בני הקהילה להיפנות מעסקיהם וללוות את המת, לבוא לבית האבל כל ימי ה"שבעה" ולא להניחו לבדו, להברותו בסעודת אבלים וליטול חלק ממשי באבלו כביטוי לאבל הקולקטיבי הרואה באבלו של היחיד – אבלה של החברה כולה.
עת לקרוע ועת לתפור. עת לחשות ועת לדבר. התבוננות בפני החברה הישראלית בשנים האחרונות מלמדת שלא אחת עדים אנו לרגעים של "עת לקרוע", של העמקת השסעים והפערים בתוכה: השסע הכלכלי – חברתי, השסע היהודי – ערבי, השסע הדתי – חילוני. יום הזיכרון הוא מועד שבו ראוי כי ניטול, כולנו, פסק זמן מסוים, ונקרא בקול צלול וברור: הגיעה "עת תפירה". לא עוד "עת לחשות" – שנאה כבושה וחוסר יכולת לדבר עם האחר, אלא "עת לדבר", לקיים מחלוקת נוקבת אבל תרבותית, מקשיבה, מתבוננת. אם נדע לעשות כן, אפשר ויתקיים בנו סופו של אותו מקרא: "עת לאהוב" – ולא רק "עת לשנוא". "עת מלחמה" – אך בה בעת – גם "עת שלום".