"יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר איש צרדה אומר: יהי ביתך בית ועד לחכמים, והווי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם" (אבות א, ד).
בניגוד לקובצי חוקים מודרניים, שמנוסחים אנונימית, ללא ציון שם יוזם החוק או מנסחו, משנתם של חכמים, גם הלכות שבה, טבועה דרך כלל בחותמם. וכבר אמרו: "לעולם יהא אדם רואה בעל השמועה כאילו עומד לנגד עיניו".
לא אחת ביקשו המפרשים למצוא את הזיקה בין שם אומר ההלכה לתוכן ההלכה, בין אם מדובר בקשר טכני גרידא (כגון: צליל דומה של שם האומר ונושא ההלכה) ובעיקר כאשר מדובר בזיקה עניינית, הקושרת בין חייו של חכם להלכותיו. פרשני מסכת אבות, עשו הרבה במלאכת קישור זו, גם כשלעתים הדבר נראה מוקשה מעיקרו. דוגמא לכך היא המשנה שלפנינו. מהו אפוא הקשר בין רבי יוסי בן יועזר, ראש לזוגות, נשיא הסנהדרין, לתוכן מאמרו? עיון בתולדות חייו עשוי לפתור לנו קושי זה.
בנוהג שבעולם, בעלי מלאכה אחת – לצד קנאתם זה בזה, מקלסין זה את זה ובמיוחד משבחים הם מקצוע שבחרו להם כדרך חיים. ממילא, על פני הדברים, אין כל חידוש בכך שחכם תורה משתבח ב"מלאכתו"-עיסוקו, וקורא לציבור לארח את הקולגות שלו. "יהי ביתך בית ועד לחכמים". יכול מאן דהוא אפילו לחשוב שצו זה מקורו באינטרס אישי, אנוכיי, שיוסי מבקש לדאוג לכך שהמון העם יאכסן את עמיתיו ללא תמורה. אכן, עיון בתולדות חייו של בעל המאמר, עשוי לגלות לנו שלא כן הוא. על רבי יוסי בן יועזר נאמר: "משמת רבי יוסי בן יועזר איש צרידה – בטלו האשכולות". ופירש בעל סדר הדורות בשם רש"י: איש שהכל בו, תורה ועשירות.
בניגוד למצופה בקרב חבריו בעלי ההון, רבי יוסי בן יועזר אינו פוקד על חבריו שביתם יהיה בית ועד לעשירי העיר, למסיבות קוקטייל נוצצות ומפוארות. למרות רוב עושר ומעמדו הרם, עדיין אמר: "יהי ביתך בית ועד לחכמים". לאמור: אל תסתפק בכך שתתן נדבה גדולה למוסד זה או אחר, או אפילו תלך למוסד שקרוי על שם הוריך פעם בשנה כדי שכל חכמיו ישתחוו לך אפיים ארצה ויעטירו עליך ברכות, והרי הם יודעים שבזכותך מחזיק המוסד מעמד.
רבי יוסי בן יועזר מצווה לחבריו העשירים: "יהי ביתך-שלך – בית ועד לחכמים". דאג לצאת נגד המודל השגור שלפיו העושר – לעשירים הוא, ואילו התורה ניתנה רק לאברכים דלים ורשים.
זאת ועוד: רבי יוסי בן יועזר מצווה את עמיתיו העשירים, שינהגו כבוד בחכמים. בשעה שמתכנסים הם בביתך, אומר להם, דאגו שיחושו בו כבביתם שלהם, ויוכלו להיוועץ בך ולהסתייע על ידך בכל עת ובכל שעה.
בדומה לכך, מדגיש המדרש שדווקא שלמה המלך, שראה כל טוב בכל עמלו, לו היה נאה לומר "הבל הבלים הכל הבל". אילו היה אומר זאת אדם אחר, היו הבריות מנידים ראשן מתוך רחמים, ואומרות לו: "אי אתה יודע טוב העולם, ורק מסיבה זו אתה מכנהו הבל הבלים". אבל שלמה המלך, כל תענוגות שבעולם, אלף נשים, שדה ושדות, ברכות מים, היו בידו, ועדיין אמר "הבל הבלים הכל הבל".
יתר על כן: יוסי בן יועזר מלמדנו שכדי להשיג את קניין התורה אדם צריך להקים לו "בית ועד לחכמים" הרבה, ולא רק ל"חכם" אחד. בית שבו יוכלו לדור בצוותא-חדא "חכמים" בעלי דעות שונות ומגוונות, שמתוך לימודם תתברר ותתלבן השמועה.
יתר על כן: חכם אמיתי יודע שאינו יודע הכל. יש גם חכמים זולתו, והוא מוכן לפנות גם להם מקום. ב"בית" - בניגוד לאוהל - יש "חדרים" רבים, וכל אחד מהם הוא בעל תוכן שונה, מראה שונה. רק בהצטרפם יחד הם יוצרים מבנה משוכלל. אצל רבים, הזמנת אורחים הביתה פוגעת בפרטיות, מפרה את השלווה, חודרת לצנעת הפרט. ויש חוששים: אולי האורחים ילכלכו את השטיח, שמא ישרטו את הריהוט, ישברו את הכד החדש שקנינו זה עתה. התורה מלמדת אותנו שאין ביתו של אדם מישראל שלם עד שזימן לתוכו אורחים, ולא דרך עראי אלא דרך קבע.
ושמא תאמר שמשנה זו מכוונת רק לחכמים, כבר הורנו ר' משה אלמושנינו בדרך אחרת, כמכוונת ל"בעלי בתים" פשוטים: גם אם אינך בקי גדול בתורה, סתם "בעל בית", דאג לכך ש"בית הועד לחכמים" יהיה "ביתך", היינו: עשה את בית הועד לחכמים, את בית המדרש – ל"ביתך" השני, שתהיה בן "בן בית" של ממש, ולא רק אורח זר ומוזר.