מעלעל

כיצד ניפץ אלישיב רייכנר את אשליית "נענשי ההתנתקות"? איזה עלון בחר ליישר קו עם האקדמיה ללשון עברית? ומה נסגר עם תורה-מן? מורה נבוכים לעלוני השבת שלכם

חדשות כיפה צוריאל הורוביץ, כיפה 17/06/12 21:03 כז בסיון התשעב

מעלעל

זה לא מכבר הפיצה האקדמיה ללשון עברית מילון-זעיר שכולל מאות מושגים מתחום התקשורת - בגרסה עברית. במקום "טיזר" תמצאו שם גַּרְיָן, את ה"אקספוזיציה" מחליף ה"הֶצֵּג" ו"סינגל" מפנה את מקומו לטובת "חַדְשִׁיר".

השבת, על השער של "עולם קטן", פורסמו רשימת "מִזְכִּים" שהושמטו בשבוע שעבר וניתנו זה עתה. מה הם אותם "מִזְכִּים" מסתוריים, אתם שואלים? מסתבר שזו המילה שבישלה האקדמיה עבור "קרדיט" הלועזי. גם אנחנו במערכת משתדלים לאמץ בחום את המילים החדשות שיצרו לנו שם באקדמיה, מדי פעם בפעם, ולעשות שימוש באלטרנטיבות - סליחה, בחלופות - העבריות החדשות. מה רבה הייתה השמחה לראות שלחזון לשוני מפואר שכזה מכוונים גם עורכי "עולם קטן". לחיי השפה העברית!

תורה-מן למען עלוני השבת

יחסי אהבה-שנאה מפותלים שוררים בין כותב טור שבועי זה ובין "תורה-מן", אותה דמות יהודית מיתולוגית שמככבת מדי שבת בקומיקס מקורי בעלון "גילוי דעת". מחד - הכותב, יוסי שחר, מסביר באמצעים חינניים על הלכות שונות ומחזק את לימוד התורה ושמירת ההלכה בקרב קוראי העלונים השונים. מאידך - תוכן הקומיקס מרתיע לעיתים וכולל, בין השאר, ירי לכיוון ילדים קטנים, עקירת הרים לצרכי איום ושאר אמצעים שנויים במחלוקת שאמורים להחדיר אהבת תורה בלב הטף. בשיקול הכללי, אמנם, אין ספק שהמדור מוסיף צבע וחיוניות בגזרת עלוני השבת, מלאי הפוליטיקה, הרכילות והשו"ת הסלולארי לרוב. ואין מה להגיד, שחר עושה עבודה טובה.

השבוע בחר "תורה-מן" לזעוק כנגד אלו הקוראים עלוני שבת בזמן התפילה. במעין מחווה ארס-פואטית מתוחכמת מחה גיבור-העל במשועממי התפילה שמוצאים מזור במדור ביקורת המסעדות של שאול יהלום או בקריאת פינות קומיקס בעלונים השונים. בשולי הדברים הכניס המאייר איזו הפניה חיננית גם למדורנו אנו, ועל כך נתונה לו התודה.

המדור מאמץ בשתי ידיו את קריאתו של הגיבור התורני ומפציר בקוראיו חזור והפצר -קחו את העלונים הביתה, בחייכם. בשעת התפילה - פשוט תתפללו. אתם חייבים את זה לעצמכם.

זה לא כל כך נעים לראות אלימות במשפחה

"בעלי אדם טוב, אבל מדי פעם הוא כועס ואז אי אפשר לדבר איתו. הוא מכה את הילדים לפעמים בגלל שטות. הילדים בוכים ואני בוכה איתם... לפעמים אני רוצה להתקשר למשטרה. מה אפשר לעשות? " . זו השאלה שנשאל הרב אליקים לבנון, רב המועצה האזורית שומרון , והיא התפרסמה לצד תשובתו ב"גילוי דעת" האחרון.

במקום לייעץ לאישה לפנות למרכזי סיוע, ללשכת הרווחה או למוקדי עזרה אחרים, כתב הרב "אל תמהרי לפנות למשטרה, מפני שזוהי דרך שאין ממנה חזרה". הרב כתב רבות על העוון הגדול שכרוך בכעס ועל החובה להתרחק ממנו, והמליץ לאישה לנסות לעבוד עם בעלה על הבעיה הזו בכוחות עצמה. "את יכולה לקצוב לעצמך זמן, מספר חודשים, אולי חצי שנה".

ללא ספק שאלה מורכבת, באיזה שלב של אלימות משפחתית יש לערב את רשויות החוק ולפרק את המשפחה, ובאיזה שלב עוד ראוי להתאמץ ולנסות לשקם את הנישואים. בניסיון להשיג הבהרה מהרב לבנון, קיבל המעלעל את התשובה הבאה: "הנזק הגדול ביותר לילד עלול להיגרם מערעור המערך המשפחתי. כל זמן שהתא המשפחתי ממשיך זה מעניק לילד בסיס, שגם מכות, עד גבול מסוים, אינם מערערות אותו. שווה להמתין תקופה מסויימת".

גם אם נכונים הדברים, האם זוהי האג'נדה שיש להציג בעלוני השבת, מה אתם הייתם עושים?

ארץ ישראל שלנו?

אחרי כשלון המאבק בהתנתקות התראיינה אמילי עמרוסי, מי שהייתה בשעתו הדוברת המוצלחת של מועצת יש"ע, ושיתפה את המראיינים, הזוג המלכותי רהב-מאיר, בהתלבטויות של היום שאחרי. היא סיפרה שהתקיים דיון במועצה באשר לשינוי השם - עכשיו שחבל עזה כבר לא איתנו, אולי כדאי להמיר ל"מועצת יו"ש " או משהו כזה. אמילי התנגדה, בטענה שעוד נשוב לעזה, וההתנגדות של התקבלה. המועצה נשארה "מועצת יש"ע ". על עזה מוותרים רק בלב.

למרות שעברו למעלה משבע שנים שבהם החבל כבר לא שלנו, נראה שהקונצנזוס הסרוג עדין רואה בעזה חלק בלתי-נפרד ממדינת ישראל. ובכן, השבת - אולי בפעם הראשונה, נסדק משהו מהאמונה הציבורית הזו. מאחורי מאמר של הרב יחיאל וסרמן בעלון "צהר לשבת" הופיעה צללית של מדינת ישראל. והנה, בין הנגב לים, התחבא לו חור קטן ומלבני, הלא הוא חבל עזה. עורך העלון בחר שלא לצרף את חבל עזה לצללית של מדינת ישראל, מעין התנתקות שנייה וסופית. מדינת ישראל חסרה וחלקית בעלון ארגון הרבנים - טעות אנוש או בחירה מודעת? מעניין מה אמילי היית אומרת על זה. (תודה למעלעל-המתמיד יעקב פייגלין, שמכה שנית).

צל"ש השבוע - עיתונאות חוקרת

האמת - אף פעם לא האמנתי יותר מדי ל"תחקירים האובייקטיביים" של "ארץ ישראל שלנו". לא משהו אישי, חלילה - פעילי התנועה הם אנשים שתורמים רבות לעם ולמדינה, וגם אם לעיתים אני חלוק עליהם אידאולוגית, אני בהחלט מוקיר ומכבד את מסירות הנפש שלהם לעם היושב בציון. אבל מה אומר ומה אגיד, המחקרים שלהם לא נראו אמינים במיוחד. דוגמה מוצלחת לזה תוכלו למצוא בטור השבועי של אלישיב רייכנר. בשבוע שעבר פרסם "המטה העולמי להצלת העם והארץ", המו"ל של עלון השבת "ארץ ישראל שלנו", מחקר, לפיו רבים מראשי-הערים שתמכו בתהליך ההתנתקות איבדו את הכיסא בדרכים-לא-דרכים. אני המטה רואים בתופעה הזו, לדבריהם, את יד ה' שמופיעה במציאות ומכריזה בקול שיש דין ויש דיין. מי מעז למרוד במלך?

אלישיב רייכנר החליט לבדוק את הדברים יותר לעומק. השבת הוא פרסם ב"מצב הרוח" את ממצאיו שלו בקשר לרשימת ראשי הערים שהוגלו מתפקידם, ומצא שהדברים מורכבים קצת יותר. רבים וטובים מראשי הערים שתמכו בהתנתקות דווקא זכו לחמם את כיסאם עד היום, וחלקם זוכים לגדולה ומצליחים עדיין בזירה המוניציפאלית. רייכנר, מחבר הספר "כתום המאבק" שלא חשוד על חיבה ל"שלום עכשיו" וככל הידוע לנו אינו נמנה עם מקורביה של חגית עפרן וידידים, מצא שהניסיון להוכיח את הטעות שבהתנתקות בעזרת רשימת עונשים שהוטלו על ראשיה, שירה ויועציה היא קצת יומרנית ובהחלט לא מדויקת.

המדור מעריך את הבדיקה שערך רייכנר, ועל זה הוא מעניק לו את אות "צל"ש השבוע". עד הפעם הבאה.

אודי חמודי

זה קורה פעם בכמה זמן, בממוצע של אחת לשנה בערך. זה לא אמור לרגש אתכם במיוחד, אם כי יש כאלו שהעניין בהחלט מעלה להם את הסעיף. עליו נאמר שהוא "לא מזיק ברובו", אבל במינונים גבוהים הוא בהחלט יכולה לגרום לתחושת סחרחורת קלה ובחילות מתוקות גם לצעירת האולפניסטיות הנלהבת. אודי דוידי זה השם, וראיונות שמתקיימים איתו חדשות לבקרים ב"עולם קטן" זה כל הסיפור. משום מה בוחרים עורכי העלון לראיין את דוידי לעיתים תכופות, ומשום מה תמיד זה יהיה ראיון אופטימי. אתם כבר יכולים לנחש מה כתוב שם בפנים - תחשוב טוב יהיה טוב, איזה כיף להיות מתנחל, כמה טוב ה', אופטימיות זו האמת, גידול כבשים זה הדור הבא. דבורה קיציס, המראיינת, ידועה לרוב בכתבותיה המוצלחות יותר - למשל סדרת הכתבות המקצועיות שלה על תולדות המוזיקה שמופיעה באותו עלון או ראיונות עומק עם אמנים חדשים וישנים. אבל עם דוידי, בחור טוב כשלעצמו וזמר בחסד, העניין הפך כבר מוגזם.

דווקא היה נדמה ש"עולם קטן" עוברים תהליך התבגרות - מעלון עם כתבות על טיפול בחצ'קונים וטיפים למדריך שהתאהב במד"שית שלו הפך העלון לשחקן מרכזי בתקשורת העיתונאית, ובצדק. ראיונות תכופים עם אודי דוידי, כמו זה שהתפרסם השבת, מחזירים את העלון כמה שנים אחורה.

אכול ושתו - כי מחר מתחיל זמן אלול

פרשת נשף הסיום שמארגנים תלמידי כיתות י"ב מתיכונים דתיים, אולפנות וישיבות תיכוניות באזור המרכז ממשיך להכות גלים. כמו שדווח לראשונה בכיפה, בחודשים האחרונים מתארגנת קבוצה של מאות שמיניסטים דתיים שמתכוונים לחגוג את סיום 12 שנות הלימוד שעברו בנשף שיכלול ריקודים מעורבים, אלכוהול ומוזיקה אלקטרונית, ממש כמו אחינו מהעגלה הריקה.

הרב יונה גודמן הגיב בשעתו לדברים והביע צער על בחירתם של אותם בני נוער לציין את סיום הלימודים בצורה שכזו. נראה שהעניין ממשיך להעסיק את הרב גודמן, היום ראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות באלקנה. בפינה שעוסקת בחינוך בגיל ההתבגרות שמופיעה בעלון "בראש יהודי" כתב הרב על דרכי התמודדות של ההורים עם ילד שבוחר לבלות בדרכים הללו. "האירוע הטריד. קבוצה של צעירים, חברי ילדך, בילו בצורה קשה. עם לבוש פרובוקטיבי, שתייה חריפה ועוד. בתחום בינו-לבינה הם התנהגו באופן הסותר את אמונותיכם". הרב ממליץ להורים שמשוחחים עם ילדיהם על האירוע "לחנך לערכי אמת, של התורה ושל המשפחה". בהצלחה עם זה. (ותודה לשחר מוסקוביץ', האיש עם הגלידה המטוגנת, על הניסוח).

עוד לא ז"ל

המדור הפרסומי של רן שריד ב"מעייני הישועה" התעלה על עצמו השבוע. שריד, בעליה של חברת "דברי שיר", מהמאחז בכניסה לתחנה המרכזית בירושלים, כותב מדי שבוע על ספר חדש שכתב בן המגזר או על דיסק עם נעימות חסידיות שמצא את דרכו לשוק התרבות הפנים-דתית, ומחוצה לו. השבת היה זה תור ספרו של הרב יצחק גינזבורג, "הרב של תורת המלך" כהגדרת שריד, לזכות בסקירה מקצועית. ובמקום לספר לנו ב-500 מילה על מה הספר מדבר, כתב שריד קצת על הרקע להולדתו. הוא סיפר באריכות על עורך הספר המוכשר, ניר מנוסי, שחזר בתשובה בצעירותו והיום הוא תלמידו של הרב גינזבורג. בין השאר, הזכיר שריד לקוראים כי מנוסי הצעיר הוא בנו של דידי מנוסי, עיתונאי תל-אביבי חופשי וידוע. לשמו של דידי שירבב שריד את צמד האותיות ז"ל, מה שהוסיף מימד ייחודי לסיפור.

אך אוי ואבוי, כל הידוע למערכת העיתונאי המבוגר עודנו בין החיים, בועט ומזמר. דידי שיחי' טרם החזיר נשמתו לבורא, ולאחרונה נצפה כשהוא מתלוצץ עם קוראיו. את הטור סיים שריד במילים הבאות: "ובליבי אמרתי - כמה זכית, דידי העיתונאי הכנה, שבנך יחבר בין ימין ושמאל... זכית לסגירת מעגל קדוש. עליך נאמר 'תפארת אבות - בנים'". המדור מאחל לידידיה (דידי) מנוסי הי"ו עוד שנים רבות וטובות. ובינתיים באמת נראה שהוא לא ממהר לשום מקום.

אהבתם? התעצבנם? השתעממתם? אל תהססו לשתף: Mealel@kipa.co.il. ועכשיו - גם בפייסבוק!

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן