מחלקת איתור עלונים
לעיתים קשים הם חייו של המעלעל הכפייתי. בכל בית כנסת אליו הוא מגיע, הוא נדרש לפענוח צופן השגת העלונים. אמנם ברוב קהילות ישראל דבקים בגישת "כל הרוצה ליטול יבוא ויטול", אך ישנם כמה מקומות בהם העלונים הם חלק מתורת הסוד, ואת מקום הצפנתם ניתן לגלות רק בעזרת נוצה, נר וחיפוש בפינות - עדיף על הברכיים.
שיא השיאים הוא בית כנסת שהבא להתארח בו בטוח כי לא ניתן למצוא בו אף לא עלון אחד, ולא משנה מאיזה סוג. אלא, שלמרבה ההפתעה, ככל שחולפים הרגעים צצים מתפללים שידם אוחזת באותו דף כרומו צבעוני נכסף. בדיקה מדוקדקת מפריכה את המחשבה שאולי הדפים הונחו במקום נסתר או בשלבים מתקדמים יותר של התפילה.
בצר לו, מאמץ המעלעל גישות טבעיות - שיטת הנמלים, הכוללת מעקב מדויק אחרי כל יצור האוחז באוצר הנכסף עד לגילוי המקור. כך, אחרי מספר שבתות ותלאות רבות מגיעה התגלית - הדפים מונחים בתאו הפרטי של אחד המתפללים היושב ליד המעבר ומפיץ אותם בהיחבא למי שחולפים לידו תוך סימון קריצה סודית.
אכן, קשים חייו של המעלעל.
כשהרב הולך לשחק כדורגל
כששחקן כדורגל מ"ליגת העל" יורד לשחק עם החברה בשכונה, יש קצת התרגשות וכבוד, אבל ככל שחולף הזמן זה עובר, והאגרסיביות לה הוא זוכה היא כמו לכולם. כשהוא מגיע בפעם השניה עדיין זורקים לו חיוך, אבל "זמן ההסתגלות" כבר קצר יותר. בפעם השלישית הוא כבר ממש כמו כולם, ואת ה"למה לא מסרת?!" יצעקו עליו כמו שצועקים על כולם. בפעם הרביעית, אם הוא לא ישחק טוב, הוא גם עלול לגלות שלא ממהרים לשתף אותו.
להבדיל אלף אלפי הבדלות.
פעם, כשרב היה כותב מאמר "דעות" בנושא כזה או אחר שאינו תורני במובהק, היו ניגשים לקטע עם אותו כבוד בו מתייחסים למאמריו ושיעוריו התורניים. כשרבנים ספציפיים התחיל לכתוב עוד ועוד מאמרים כאלו כבר היו מי שהחלו להתייחס לדבריו אלו בהרבה פחות כבוד - כמו שמתייחסים לשלל מאמרי הדעות האחרים. היום, כשיותר ויותר רבנים הם בעלי טור פובליציסטיקה אישי בעיתונים או בעלונים, כבר ממש קשה לדבר על כבוד.
אני ח"ו לא משווה בין שחקני כדורגל לרבנים - המרחק בין הדברים הוא כרחוק שמיים מארץ - אבל בכל פעם בה אני מעלעל בעוד קטע שהחתום עליו הוא רב עולה בי שוב אותה הדילמה. מצד אחד זהו אדם שזירתו עבה ממתני, אבל מצד שני אני לגמרי לא מסכים איתו.
איפה עובר הגבול? האם כשרב כותב על כלכלה אני לא יכול לבקר קשות את גישתו רק בגלל שהוא רב? ומה כשהוא כותב על ענייני חינוך - האם אין מקרים בהם איש מקצוע או אפילו אדם מן השורה מבין בנושאים אלו פי כמה וכמה יותר טוב ממנו? העם תואר ה"רב" מעניק להם איזו חסינות בפני ביקורת נוקבת?
כששני רבנים כותבים על השאלה האם העלייה לחומש בערב שבת היא "מניפולציה" או חלק מעשייה לגיטימית ליישוב א"י, זה לא ויכוח הלכתי אלא הבעת דעה גרידא. כשרב מפרסם שאלון אמריקאי של "כיצד תחליטי האם להתחתן" הוא צריך לקחת בחשבון שיש כאלו שיגידו שזה מאוד מזכיר להם את הרמה של "לאישה".
אינני בא להתערב בשיקול דעתו של אף אחד, אבל כשרב בוחר להשתתף במגרש הזה, הוא צריך לזכור שכאן החוקים הם אחרים ואין סיבה שהם ישתנו בגללו.
דברי הרב ודברי התלמיד
ובהערה - האם יכול להיות שדווקא הרבנים אכן מודעים להבחנה ולהבדל שבין הדברים, והתלמידים הם אלו שלא מבינים? האם הרבנים עצמם אכן לא מצפים ליחס של כבוד, אבל חסידיהם השונים דווקא הם אלו שלא מבינים את הרב?
לטוקבקים הפתרונים.