אורי אורבך ז"ל כתב פעם שכשאנשים גדולים נפטרים, אנחנו לא מספידים אותם, אלא את חלקם בליבנו. "כל אחד מהם ופועלו", כתב, "הטביע בנפשנו ובזהותנו איזשהו חותם, ועם לכתם בזה אחר זה, אנחנו מספידים את החלק שלהם אצלנו". במבט חטוף בעלוני השבת, היה ניתן לראות כמה אנשים כואבים את לכתו ובכמה נפשות הוא השאיר חותם.
בכל בתי הכנסת חייכו אלינו פניו של אורי מעלוני השבת המפוזרים. בתוך העלונים, היו כאלה שריכזו חלק ממאמריו האל-מותיים של אורי אורבך, מאמרים שמתאפיינים בהבנה מושלמת של המגזר ושל ההומור הפנימי שלו ונוגעים בנקודות האמיתיות של הנושא עליו דיבר. היה נהדר להיזכר בחלק מהטקסטים שלו בעלונים השבת, במיוחד במצחיקים שבהם. מכיוון שאורי היה גם הטקסט שלתוכו גדלו המוני ילדים ומבוגרים מהציונות הדתית בחריזה מהודרת ועם הומור קורץ. החלק השני של העלונים היו זיכרונות מאורי, כולם התאפיינו באהבה אדירה לאדם שהיה חלק בלתי נפרד מחייהם של הרבה אנשים.
אם לומר את האמת, אני חושב שאורי אורבך היה בחייו הפוך בדיוק ממה שמשתקף דרך עלוני השבת. אורי ניסה לצאת מהמגזר, לחפש את החלקים האחרים בציבור הישראלי ולגעת בהם עם המון אהבה. אדם שטבע בביצה המגזרית כונה על-ידי אורי "מסניף עלוני שבת", אחד שלא מודע לקיומם של מגזרים אחרים במדינה. אני חושב שמורשתו של אורי ז"ל הייתה יכולה להתבטא בצורה טובה יותר אם במקום ההספדים בעלוני השבת, היו מקדישים לזכרו איזה מדור שנוגע בהיבטים חוץ-מגזריים. יותר מזה, אני חושב שבעלונים יש יותר מדי חשיבות עצמית ופחות מדי הומור, מדור סאטירה (חוץ מהשו"ת סמס) יהיה באמת דרך מבורכת לזכור את פועלו של אורי.
הרבה אנשים כתבו השבוע על מה שהיה בשבילם אורי אורבך, אני חושב שבשבילי אורי ז"ל היה אבי התקשורת המגזרית. אותה דלת תקשורתית שהוא פתח לציונות הדתית הייתה כחודה של מחט, אך בעזרת המון אנשים מוכשרים נהייתה לפחות כפתחו של אולם. אני לא חושב שאותם עיתונים ומגזינים בעלי אג'נדה דתית היו יכולים להתקיים לולא אורי היה מנתץ את כיפת הזכוכית, שלא נאמר הבועה, המגזרית שהייתה תלויה למראשות הרבה אנשים בעלי כשרון ואמירה שלא הייתה להם את היכולת להביע את דעתם באמצעי תקשורת.
את אורי פגשתי בחיי פעם אחת. למשך דקה. לא כל יום יוצא לך לפגוש את האדם שמהווה לך השראה, לכן, הדקה הזאת התאפיינה בעיקר בהלם מוחלט ובחוסר יכולת להוציא מילה. רק כמה דקות אחרי שהוא הלך נזכרתי פתאום בכל השאלות שרציתי לשאול ובמילים שלא יכולתי להגיד. בינתיים הזמן עבר ואיתו גם השאלות הגדולות והכבדות. לצערי, גם כשהתבגרתי והיו לי שאלות קטנות יותר לא הצלחתי לאזור אומץ ולהתקשר אליו. הדבר שבשבילי היה הכי קשה השבוע היה לשמוע את הסיפורים של אנשים שכן התקשרו ונפלו על אוזן קשבת ולדעת עד כמה אני פספסתי את הסיכוי. השבוע, אם כן, נסתם הגולל על ההזדמנות לקבל עצה מאבי התקשורת המגזרית.