בימים האחרונים נוקט צה"ל בסדרה של פעולות תגמול כנגד יעדים סוריים בלבנון כניסה לרצועת עזה לפרק זמן בלתי מוגבל - שהסתיים כעבור יממה, כנראה בעקבות לחץ אמריקני – לצורך הפסקת ירי פגזי מרגמה לשדרות, גוש קטיף וישובים סמוכים. הצבא קיבל הוראה לסגת. האם יש תועלת במבצעי בזק שכאלו?
באופן כללי, צריך להרתיע את הרשעים. לא מספיק להעניש אותם, צריך גם להרתיע. "למען יראו וייראו ולא יזידון עוד". אלו אנשים רעים וצריך להפחיד אותם. לכן עושים פעולות שונות כדי להפחידם. זה טוב מאוד. כמה פעולות ומה היקפן, זה כבר שיקול פרטי, אבל באופן כללי זה טוב מאוד שמפחידים אותם. בכל תוקף צריך להפחיד.
אולם, כך נראה, לא הפחדנו אותם, והנה הבוקר, שעות אחדות לאחר הנסיגה שוב ירי של פגזי מרגמה לגוש קטיף ולעת ערב בקיבוץ ניר עם
אז צריך להפחיד אותם יותר חזק, יותר חזק. ודאי שאין בזה תרופת פלא, אבל צריך תקיפות. במה שלא מועילה תקיפות צריך עוד יותר תקיפות.
יוצא איפוא שאתה שולל את הדברים שאמר שר החוץ פרס, שלא מכבים אש באש
ודאי שאש מכבים באש.
אבל זה יגרור אחריו עוד הסלמה, ואחריה עוד הסלמה...
אז תהיה עוד יותר אש. זאת אומרת, אי אפשר שלא להילחם ברשעים. זה גורם לנו לפגיעות. גם בתורה כתוב שצריך להגיב, וכך נוהגות כל מדינות העולם. כך אומר השכל הישר. פעם היינו בגלות ולא היתה לנו ברירה. נו, מה כבר אפשר לעשות? קיבלנו מכות, התפללנו לשם וברחנו, אבל לא יכולנו לעשות שום דבר להגנתנו. אבל עכשיו, ברוך השם, יש לנו צבא ואנחנו משיבים מלחמה שערה.
אנו עומדים ערב יום השואה. יש איזשהו שינוי בתפיסה, או שיהודים נותרו גלותיים במחשבה שלהם?
ברור שיש שינוי, שהם הקים מדינה ויש תשוקה לעלות לארץ. השואה היא דבר קשה מאוד. לאומה זה דבר נורא ואיום. אבל זה מה שהכריח אותנו לעלות לארץ. הרב צבי יהודה אומר שהשואה היתה ניתוח קשה.
אש מול אש
פרס אומר שאש לא מכבים באש, צה"ל נכנס לרצועה וחיש קל יוצא ממנה. הרתעה ואש מכבות אש במשנתו של הרב שלמה אבינר.
