"מאז שחטפו את הנערים אני הפוך לגמרי, זה מחזיר אותי ברגע אחד 24 שנים אחורה"

עודד קרמני נזרק בסוף השבוע שעבר ברגע אחד אל ימי האי וודאות, כשאחיו הוגדר נעדר. "אני זוכר את עצמי. ילד בן 17 עם סכין ביתית גדולה מסתובב ביערות של רמות, בניסיון לאתר את אחי"

חדשות כיפה דניאל בשך, כיפה 17/06/14 17:35 יט בסיון התשעד

"מאז שחטפו את הנערים אני הפוך לגמרי, זה מחזיר אותי ברגע אחד 24 שנים אחורה"
Shutterstock, צילום: Shutterstock

הוא לעולם לא ישכח את הימים האלה. כמעט ולא עובר יום שעודד קרמני, אחיו הצעיר של רונן לוי קרמני שנחטף ונרצח לפני יותר מ24 שנה בגבעת זאב שבירושלים, לא חוזר לאותם רגעי אימה בהם אחיו היו חטוף. איש לא ידע היכן הוא, ואיש גם לא הכין את בני המשפחה לאפשרות שאולי לא יישאר בחיים. אם ביום יום, הסיפור הזה נוכח, חי, בועט ונושם. אז בימים אלו, בהם ישנם שלושה חטופים ישראלים, הזיכרון כבר ממש קם לתחייה.

"אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול" מספר קרמני, בן 41 תושב ירושלים "אני זוכר את שיחת הטלפון שבישרה לנו שלא מוצאים את אחי. את החיפושים הרבים, אני זוכר את עצמי אז ילד בן 17 עם סכין ביתית גדולה מסתובב ביערות של רמות, בניסיון לאתר את אחי".

על רקע חטיפתם של אייל יפרח, גיל -עד שאער ונפתלי פרנקל, לפני חמישה ימים בצומת גוש עציון, כתב 'כיפה' יצא לראיין משפחה שאולי שונה ממשפחות רבות, מכירה את תחושת הקושי והמתח של אבדן וחטיפה של אחד מבני המשפחה. עודד קרמני, חבר בארגון אלמגור לנפגעי טרור הוא אחד מהם.

בי"ג באב תש"נ, (04.08.1990), יצאו ליאור טובול ורונן לוי קרמני, צמד חברים טובים, חודש לקראת גיוס מביתם שבקרית יובל לכיוון גבעת זאב. חברם המשותף הסיע את השניים עד הגשר שבשכונת רמות שבירושלים, ושם נפרדו מחברם. משבוששו השניים להגיע לפגישה המתוכננת, טלפן חברם המשותף לבית משפחת טובול ודיווח על היעדרותם. בשלב הזה כבר החלו החיפושים.

"הרבה התגייסו לחיפושים, מאות אנשים הגיעו ושוטטו במשך ארבעה ימים בירושלים בחיפושים אחר אחי. כל הזמן הזה הייתה בי הציפייה והרצון שהם יימצאו חיים. תיארנו לעצמנו שהם נחטפו, לא מצאנו סיבה אחרת להיעלמות שלהם. היה ברור לנו שהם לא ברחו או משהו כזה". טובול וקרמני מעולם ברחו, אך גם מעולם לא נחטפו. אחרי שתי יממות של חיפושים, נמצאו השניים מתים כשהם חבולים בצורה אכזרית.

"בשיא החיפושים, הודיעו לנו שמצאו משהו", מספר קרמני. "זה לא כמו היום, שמכריזים בהודעות, אז פשוט ירו באוויר. אני זוכר את הצליל הזה שמבשר שמשהו קרה. בדיעבד הירייה הזו למעשה בישרה לי שאחי מת". לימים הסתבר כי ליאור ורונן נאספו מהגשר שבשכונת רמות על ידי מכונית ובה שלושה מחבלים. ברכב איימו עליהם, כפתו אותם ודקרו אותם למוות בכל חלקי גופם. גופותיהם הכפותות של ליאור טובול ורונן לוי קרמני נמצאו כעבור שתי יממות בוואדי שבין בית חנינא לשכונת רמות. לשניים נערכה הלוויה משותפת והם נקברו זה לצד זה בירושלים.

"מאז שזה קרה אני הפוך לגמרי, זה מחזיר אותי למחשבות של אז. אני מבין ויודע מה המשפחה עוברת. הקושי הזה להתמודד עם חוסר הידיעה שאתה לא יודע איפה הם, אם הם בסדר. הלוואי ויכולתי לעשות משהו כדי לעזור למשפחות האלה".ההפרש בין עודד לרונן, היה סך הכול שנה וארבעה חודשים כשנחטף. רונן עוד היה אזרח, ממש חודש לפני גיוס לצה"ל, ובעוד גיל-עד, נפתלי ואייל עודם חטופים, גל ההזדהות של עודד עם סיפור בני המשפחה רק משתק אותו. החוויה הלא נורמלית והבלתי אנושית של בני המשפחה, הציפה אותו מחדש.

כנראה שאף אחד לא יכול לדמיין בכנות את מה שעובר על משפחה שבנה נחטף. ממלכת אי הוודאות שמותירה אותם חסרי אונים מול ניסיון לקבל שביב מידע על יקיריהם תישאר כפי כנראה תחושה בלעדית של משפחות שעברו את אותה חוויה. כאמור, קרמני זוכר כל רגע ורגע מיום החטיפה, אבל בין היתר הוא זוכר שאין הרבה מה לומר בשעות כאלה. "כל דבר שיאמר יהיה בטל בשישים", הוא מציין. "כל מה שאפשר לעשות זה לחבק אותם. חיבוק מלא של אנרגיות ואהבה, זה הדבר הכי טוב שאפשר לתת להם עכשיו. להתפלל ולקוות לטוב".

רונן היה סך הכול בן 17 בשעת החטיפה והרצח. ילד, בכל מונח אנושי וסביר, אך הוא זוכר עוצמה וכוח. משפחה תומכת ומאמינה, בלבול עמוק, עם חור ענק. אבל עם עורף שתומך ומאפשר לך לחיות באופן הכי שלו שייתכן במציאות שכזו. "כל הזמן הייתי עם השאלה ואם היה קורה כך או אחרת. זה לא עוזב באמת. אני משתגע מהמחשבות. המילה 'אם', חרפנה אותי. לי זה בטוח עשה פצע בנשמה, אבל בסוף החיים מנצחים את הכול"

מה אתה אומר על הביקורת שנשמעת על כך שהם תפסו טרמפים?

"תראה כולנו היינו צעירים וחיילים שתפסו טרמפים, אנחנו חיים במדינה שלנו. גם במקומות שאנשים קוראים להם 'השטחים' צריך להיות ביטחון לאזרחים. כמו שהפלסטינים הולכים בביטחון שאף אחד לא יחטוף אותם, כך גם צריך להיות לישראלים. אין סיבה שאף אחד לא יוכל לקחת טרמפ".

כאמור, עודד היה צעיר בעת רצח אחיו, צעיר אבל חזק. אך עם השנים, דווקא הצטברה החולשה. גל של תחושת ייאוש הציף אותו. בעיקר בעת האחרונה, כאשר החלו תכנית שחרור האסירים עם דם על הידיים. רוצחי אחיו, היו מועמדים לשחרור בפעימה הרביעית, בפועל בגלל כישלון המשא ומתן, זה לא קרה. אך המתח ותסריט חלום הבלהות שבו רוצחי אחיו יצאו לחופשי טרפו את דעתו. בין היתר עסק בנושא כחבר בארגון אלמגור, ארגון לנפגעי טרור הפועל גם למניעת שחרור אסירים עם דם על הידיים.

"אני מטיל אשמה על גל השחרורים המטופש שהיה בזמן האחרון. אני לא אתפלא אם חלק מאלו שהשתחררו שותפים לפעולה הזו, אם בתכנון או בפועל". על הנושא הזה, קרמני מעדיף לא להרחיב. "זו תקופה רגישה. אני לא רוצה להיכנס לזה"

על אף הקושי של חיים שנושאים מטען שכזה, קרמני חשוב לחזק את רוח העם שעומדת מאחורי המשפחות מעודדת. "אני מקווה שכל התחינות והדמעות יעלו" הוא מוסיף "לבקש רחמים, שיימצאו חיים בריאים ושלמים".

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן