ביום אחד, עגום בדיעבד, התנדבתי לכיתת הכוננות של גבעת החומוסים. כמובן שלכל דבר יש סיבה - הסדרניק שעשה רק שנה וחצי צבא, לעולם יחפש דרכים להשלים את האקשן שאבד לו בימי בחרותו. יש כאלה שבוחרים לספר את סיפורי הצבא שלהם סביב שולחן שבת עד גיל 45 ("בואנה! זה מזכיר לי איך בסדיר, חצקל החנה בטעות את הטנק על האוטו של המג"ד, הא הא), יש כאלה שבוחרים לחנך את הילד שלהם בשיטות שעושות להם את זה ("נראה לך הגיוני שאתה מפנה לי את הגב באמצע שאני מדבר איתך? הא? ישך (מבט חפוז בשעון) בדיוק 20 שניות להיות במיטה, מכוסה בשמיכת פוך עם המיקי מאוס! טוס לי מהעיניים!), ויש כאלה - כמוני - שבוחרים לרוץ על הגבלאות המקיפות את היישוב עם שכפ"ץ קרמי שמשקלו עצום, נשק ארוך למדי, ורבש"ץ אחד צרוד שמזנב בהם מאחור בקריאות "יורים עליכם". אין מה להגיד, תענוג.
הרבש"ץ של גבעת החומוסים, סער מֶפְרו, ממש לא נראה כמו רבש"ץ. רבש"ץ אמיתי אמור להיראות כמו ביל קילגור מהסרט "אפוקליפסה עכשיו" ("מריח את זה? אני אוהב את ריח הנפלם על הבוקר"). אצלנו, כמו תמיד אצל היהודים, הוא דווקא נמוך, דקיק ובלתי יציב מבחינה רגשית. זה דווקא אולי יתרון, כי שום מחבל לא יחשוב שהוא מטרה אסטרטגית, מקסימום ילד של מתנחלים שהלך לאיבוד. אבל עוצמותיו הנפשיות של סער מחפות, למרבה הצער, על גודלו הפיזי.
זה יום שישי, ויש מטווח בחטיבה האזורית. אתם עומדים בשורה תחת השמש הקופחת ויורים על מטרות דמות, שמפגינות עייפות דומה לשלכם מהסיטואציה. "יאללה יאללה, אנשים, תתחילו לירות כמו שצריך!", נוהם עליכם סער, "כנסו למצב גוף נשק, תמרחו תלחי על הקת ותתחילו לפגוע!". אתם יורים ויורים, עד שבשלב כלשהו, לאחר כמה שעות, אתם יורים ובוכים. השמאלנים גאים בכם. אתם יורים בעמידה, בכריעה, בשכיבה, בשינה, בארוחה בשרית או חלבית, בשיחה ידידותית על קפה עם חברים, באמצע סרט אירופאי מרגש. לפעמים, כשחם מידי, מטרות הדמות העשויות קרטון מתעוררות לעיניכם ומבקשות רחמים. "גם לי יש ילדים, אני פונה ללב שלך", לחשה לי מטרת דמות אחת לאחר שיריתי בה שלשה מטחים רצופים, ואז התמוטטה למול עיני. ליבי נשבר, אבל מה יכולתי לעשות. סער היה כל הזמן מאחורי, בוחן בדבקות את ההתמודדות שלי עם המצב המורכב. המשכתי לירות ולבכות.
אבל הסיטואציות המרושעות באמת מגיעות בהקפצות התרגול. לאחר יום שלם של עבודה אינטנסיבית במשרד, צלילה אל ים הטיפול בילדים הכולל ארוחת ערב (שמשום מה מפוזרת על כל שטח המטבח), הקראת סיפורים (שנכתבו על ידי סופרים עגומים להפליא), אמבטיות (תמיד בסוף האמבטיה יבשה, בניגוד אליך) והשכבה ("אבא, רק עוד סיפור אחד!" X826), אתה מדדה בעייפותך הרבה אל המקלחת. "אני מת", אתה לוחש לעצמך חרש, "אני לא בנוי לעבוד וגם לגדל ילדים". "מה אמרת?", קוראת אשתך מן הסלון. "כלום, כפרה", אתה עונה בעליצות, "אמרתי שאני מת על הילדים האלה". ובכן, למלאכה, אתה לוחש לעצמיותך המתפוררת לאיטה. אתה ניגש לארון שבחדר השינה ובוחר לך מתוכו את המגבת הכי גדולה ורכה שיש בנמצא. לאחר מכן אתה מפעיל את התנור שבמקלחת על החימום המקסימאלי, מקפל את הפיגמה יפה יפה על המיטה, טופח עליה בעדינות, ופוסע מתוך הכרת הטוב אל תוך חדר המקלחת, העתיד להשיב את נשמתך בחמלה רבה אמונתך.
כשאתה כבר בפנים, הטלפון מצלצל. אתה מנסה להתעלם, אבל זה לא עוזר. "אני לא בבית, מאמי", אתה צועק מתוך המקלחת, ומנסה במקביל לכוון את המים החמים. מאחורי הדלת הסגורה אתה שומע את המילים שממש לא רצית לשמוע: "אבל זה מהכיתת כוננות". אתה מזנק החוצה עם מגבת ומקשיב באוזן הנוטפת מים אל תוך ההודעה הקולית: "חברי כיתת כוננות, זהו תרגיל. מחבל בדרום מזרח גבעת החומוסים, ליד ערוגת הקינואה האורגנית של משפחת אלימלך. נא להגיע במהירות".
אתה רץ פנימה למקלחת, סוגר את המים. רץ לחדר, לובש בגדים מטונפים שאפשר להזיע בתוכם. רץ למחסן, שם עליך את הנשק והאפוד והקסדה. רץ לאישה, נותן לה חיבוק. רץ לאוטו, מניע ולוחץ על הגז. עוצר בדרום מזרח גבעת החומוסים, רץ ומחפש ומקלל את משפחת אלימלך על ערוגת הקינואה האורגנית שלה. לבסוף אתה מוצא את משפחת אלימלך והערוגה, ובתזמון מושלם עולה מולך, מלב המאפליה, דמותו של סער מפרו.
סער מתפקד כרגע בתור צללית גיימס בונדית. הוא מעשן סיגריה, ואורה האדמדם מתווה חריצים בוהקים בחושך. אילו הייתה בידו השנייה כוס מרטיני, אולי היה מגיע לאזור צוות צילום ומצלם. אבל אין. מפרו מביט בשעונו ומצקצק. "זה לא בסדר. זה כבר שתים עשרה דקות מההקפצה". חברי כיתת הכוננות האחרים מתקבצים למקום הכינוס מי ברגל, מי בסובארו ומי בחמורו המונע את זיהום האוויר. העצוב הוא שכולכם יודעים שמהרגע הזה, לאורך לילה שלם, תרדפו אחרי דימויי מחבלים רעי לב, תזנקו בכאבי גב קשים על פני טרסות עצומות, תחברו לכוחות צבא מיוחדים, צעירים ממכם בהרבה, שלא ידעתם על קיומם. כשהשחר מכחיל במזרח ולא נותרה בכם טיפת זיעה שלא פגשה את אוויר העולם, סער מפרו משבח אתכם על הקרב היפה. "אפשר להתפזר", הוא לוחש בצרידותו כי רבה, "הייתם בסדר גמור". "אבל סער", אתה עונה לו כבחלום, "לא קיבלנו שש שעות שינה".