נתחיל דוקא מהסוף: התשובה היא כן. התקשורת עדיין שמאלנית ברובה.
עד לפני שנים לא רבות היה קשה למצוא עיתונאי דתי או ימני אחד לרפואה. היו כמה כאלה, אבל הם החביאו טוב טוב את דעותיהם האישיות כדי לשמור על הקריירה, או הסתפקו בכתיבה בעיתון הצופה. בשני העשורים האחרונים בהחלט ניתן לחוש בתהליך שינוי. זה החל עם אורי אורבך ז"ל בגל"צ (ומדי פעם בטלויזיה) בשנות ה-90. בפתח שהוא פתח ובזכות קסמו האישי ומנהיגותו השקטה, נכנסו אחריו לגל"צ עוד ועוד צעירים שהפכו עם השנים לאנשי תקשורת מובילים. עיתונים דתיים-ימנים נוספים נוסדו, עיתון ימני גדול נטל את ההובלה בתפוצה מידיעות אחרונות, ויש אפילו ערוץ טלויזיה ימני דל רייטינג.
אז הכל נפלא, תהליך האיזון בשיאו, לא? אז זהו, שהימין עוד לא ממש למד את המלאכה החשובה ביותר בתקשורת: בניית סדר יום. השמאל לאורך השנים, עם שליטה בעמדת עריכת החדשות בערוצי הרדיו והטלויזיה הגדולים, ידע תמיד מה הוא רוצה להבליט ומה לא, מה חשוב להדגיש ומה להחביא בקצה המהדורה, ואיך לנפח סיפורים לא חשובים לצרכי קידום אג'נדה. זה בדרך כלל מתחיל מידיעה בעיתון הבוקר או פוסט ברשת חברתית על מחאה זוטא שמתעוררת באיזה רחוב בתל אביב, דוכן פלאפל שנפל קרבן למעללי הרבנות או שיעור תורה ל-10 תלמידים במכינה רחוקה. ב-9:00 בבוקר מעלים לשידור ברדיו את יזם המחאה או את הקרבן, והמראיין קוטל בציניות מדודה את הצד השני, "הנאשם", ובקושי נותן לו להשלים משפט, כי ברור לו שהוא לא ראוי לכך. ב-17:00 בערב גיבורי הפרשיה מתראיינים בתוכניות אחה"צ המנומנמות בטלויזיה, ב-20:00 בערב זה כבר פותח מהדורות וב-22:00 מוכן לשידור מערכון קטלני. תם ונשלם הבילד אפ, להתראות מחר בהסתעפות נוספת ובגינויים של נשיא ארגון הפלאפל העולמי, ואולי גם של נשיא המדינה. זה לא שיש אילומיניטי שבו עורכי כל הערוצים מתאמים ביניהם סדרי עדיפויות, אבל יש דפוס עבודה שכולם יודעים את עקרונותיו וממלאים אחריהם מאחורי הקלעים, וכך הם שולטים בשיח.
ומה הימין עושה בינתיים? מתבכיין. במקום ללמוד את דרך העבודה המתוחכמת ולקדם סיפורים חשובים בצורה אלגנטית, הבולטים שבעיתונאי הימין מעדיפים להתלונן על סדרי העדיפויות של כלי התקשורת בהם הם עובדים. יש לכם מיקרופון, תשתמשו בו! תקדמו מה שחשוב לכם! אבל רגע אחד, כאן אנחנו מגיעים לבעיה השניה של העיתונאים הימנים: חוסר האלגנטיות. לעולם לא תשמע את דנה וייס צועקת או את עודד בן עמי מאבד עשתונות מול מרואיין. הדעות שלהם ברורות וידועות, אבל הם יודעים להשחיל אותן בציניות מבלי לתייג עצמם כ"עיתונאי שמאלני", וכך לחדור ללב המיינסטרים מבלי להשאיר עקבות בולטים מדי של אג'נדה.
לעומתם, העיתונאי הימני שבחר ללכת עם האג'נדה שלו (ובזכותה קבל תוכנית נישה "ימנית" בתאגיד השידור שמסמן לעצמו וי בסעיף הפלורליזם בלוח השידורים) יצעק ויריב עם זהבה גלאון, ויכנס לויכוח עז וחסר תועלת עם מגיש שפרש לפני 10 שנים מרשות השידור. אז יופי, הכנסת לו והשארת אותו בלי מילים, אבל בגלל התיוג העצמי הבולט הזה לא תצליח להתקדם לכסאות הגדולים באמת, ואם כן תצליח אז ישימו לצדך שדרן מאזן שמאלה, "בייביסיטר". ואל תגידו: "רגע, אבל עמית סגל", כי הוא פרס בפומבי את דעותיו רק לאחר שהגיע לכסא הקדמי.
ועוד לא דברנו על הצופה הימני, שמעדיף את ההאבסה המאוג'נדת של הערוצים הגדולים מדי ערב, ומשאיר את ערוץ 20 עם רייטינג של אחוז ורבע.
אז נכון, התקשורת עדיין שמאלנית, אבל גם הימין אשם בכך לא מעט.