לגדל ילד אוטיסט: ניחום אבלים אצל הוריו של איאד אל חאלק

"אני יודע עד כמה קשה עבודתם של השוטרים וכמה מסוכנת. אני יודע כמה שוטרים שלמו בחייהם עבורנו ועבור בטחון ילדנו. ואני יודע שהנושא ייבדק במחלקת חקירות השוטרים . אבל עדיין אני מרגיש שניתן היה למנוע את הטעות"

אביעד פרידמן 04/06/20 22:52 יב בסיון התשפ

איאד אל חלאק, צילום: רשתות חברתיות
איאד אל חלאק, צילום: רשתות חברתיות

כי כולנו רקמה אנושית אחת- ביקור בסוכת האבלים של איאד אל חאלק.
ומדוע מזרח ירושלים זה לא מיניאפוליס.
טקסט ארוך ואישי ולא פוליטי.

במוצאי שבת שמעתי על מותו של איאד אל חאלק ומאז לא מצאתי מנוח לנפשי.
איאד נהרג בשוגג על ידי שוטרים שלא הבחינו כי לפניהם אוטיסט. הוא נהרג כי התנועות שלו לא היו מובנות . והתנהגותו הייתה בלתי מוסברת.
הוא ראה את השוטרים וברח. הם חשבו כי הוא מחזיק כלי נשק בידו.
התנהגותו של איאד הייתה טבעית לחלוטין . מי שמכיר אוטיזם היה יכול לצפות אותה. מראש.

לפני 8 שנים בני אברומי, הסובל מאוטיזם. נעצר בשער יפו . קילומטר וחצי בלבד ממקום הריגתו של איאד , הוא נעצר בצורה אגרסיבית מאד על ידי מספר שוטרים. הוא היה אז בן 13 וכנראה לא היה סכנה משמעותית לשלום הציבור. הוא נעצר בידי שוטרים אשר ראו אותו מתנהג בצורה משונה ליד דוכן תפוחים .
בניגוד לתקנות ולכללים הוא נחקר על ידי שוטרים לא מוסמכים לכך ושוחרר רק לאחר שהשוטרים גילו את טעותם והבינו כי לפניהם ילד אוטיסט . הם לא נתנו לו אפילו להתקשר לבית לומר זאת.
איני יודע עד כמה הטאומה הזו מלווה אותו , אצלי את חייו ולילותי היא מלווה עד היום..
השוטרים לא היו אנשים רעים. הם פשוט לא הבינו מהו אוטיזם ולא הוכשרו לכך.
בזמנו החלטנו לא להגיש תלונה על השוטרים אלא לתאם ביקור ופגישה עם השוטרים כדי ללמד אותם מהו אוטיזם.

כהורים לאיש צעיר , אוטיסט דאגנו מאד בימי הקורונה. הבנו כי אי אפשר להשאיר את אברומי כלוא בבית. הוא לא היה עומד בכך.
חשבנו כי יש סיכון בהידבקות בקורונה אולם יש סיכון גדול בהרבה בלהשאיר אותו בבית כלוא. לשבור את שגרת יומו ולפגוע בחדוות המרחבים שלו.
חנה האמיצה ממני אמרה בא ניתן לו להסתובב מקסימום הוא יקבל קנס . זה שווה את הכסף. וכך היה אברומי הסתובב קבל מספר קנסות( שבוטלו לאחר מכן על ידי המשטרה) וכך הפגיעה הנפשית שבו הייתה מוגבלת.
לאורך כל תקופת הקורונה חששתי שמא אחד השוטרים יכה אותו או יפגע בו בצורה קשה. כי האוטיסטים לא נראים שונים . ולא כל כך אחד יכול להבין במי מדובר.
לפני שנים אמרה לנו בתנו רעות כי הייתה שמחה אילו אברומי היה נראה כילדי תסמונת דאון כי אז כולם יכלו לדעת שיש לו בעיה ולהבין את הבעיה שלו.
למחול ולסלוח לו על התנהגותו.
אולם כאשר הוא נראה כשאר האנשים אי אפשר לדעת כי הוא אוטיסט.

לפני כמה שבועות נהרג בראש העין שיראל חבורה. אדם עם בעיות נפשיות. הוא נורה על ידי שוטרים . בגופו נמצאו מספר רב של כדורים.
השוטר לא הבין כי מדובר באדם עם בעיות נפשיות . וירה בו למוות והרגו.
לאחר מותו של שיראל רציתי להגיע ללוויה אך המשטרה אסרה על אנשים שאינם מבני משפחתו להגיע בגלל הקורונה. נאלצתי להסתפק בשיחת טלפון כואבת. לבכות עם משפחתו של שיראל ז"ל.

ממוצאי שבת נפשי סוערת ויוצאת אל הוריו של איאד אל חאלק.
ביום שני החלטתי לעשות מעשה. התייעצתי עם מספר חברים ומומחים אשר הסבירו לי מדוע מסוכן ואסור לנסוע לבדי למזרח ירושלים לנחם את המשפחה ומדוע עלי להגיע בקבוצה כזו או אחרת או דרך ארגון וחבורה.
לא רציתי להצטרף לאף ארגון ממוסד ולאף חבורה.
הצעתי למספר חברים לבא עמי, בעיקר להורים לילדים עם צרכים מיוחדים. רובם הרגישו כי המעשה ראוי אך פחדו לעשות זאת מסיבות בטחוניות וחלקם (הקטן יש לומר) אף טען כי הדבר עלול להזיק להם מבחינה ציבורית, פוליטית או עסקית . כי הגעה לשם עלולה להיתפס כיציאה נגד המשטרה או כנגד הקונזנסוס הציבורי.
ואני לא רציתי להניף דגלים ולא ליצור מחאה ולא לנהל דיון.
אני רציתי לבכות עם משפחתו של איאד.
לצעוק ולהצטער עמם. .

אני יודע עד כמה קשה עבודתם של השוטרים וכמה מסוכנת. אני יודע כמה שוטרים שלמו בחייהם עבורנו ועבור בטחון ילדנו. ואני יודע שהנושא ייבדק במחלקת חקירות השוטרים .
אבל עדיין אני מרגיש שניתן היה למנוע את הטעות.

כיום אינני איש ציבור או נושא משרה ואיני מייצג איש. רציתי להגיע כאביעד האיש של חנה האבא של אברומי. אל חירי המכונה אבו איאד אבא של איאד ולדבר איתו כדבר איש אל רעהו. כאבא לאבא.
כאדם לאדם.
ביום שני החלטתי לנסוע ,השארתי את הרכב בהר הצופים ונסעתי במונית עם נהג ערבי בן השכונה.
הנהג התרגש מאד לראות יהודי שמגיע לניחום אבלים. הוא התעקש לקחת אותי לקרבת האוהל. נתן לי את מספר הטלפון שלו ובקש שאסיים אתקשר אליו ושהוא ייקח אותי חזרה לרכבי.
נכנסתי בחשש לתוך האוהל . באוהל האבלים ישבו בשעת אחר הצהריים זו מאות אנשים. השיך המקומי נתן דרשה בערבית והתנהל שיח ארוך שלצערי איני מבין ערבית בדרך בה יכולתי להבין במה מדובר.
מדי פעם הוא הביט בי וכך עשו רבים בקהל והמשיך את דבריו.
משהו עשה עמי חסד ותרגם לי את דבריו והסביר כי הוא מסביר לקהל עד כמה רבה אחריותה של המדינה למעשים אלו ומדוע הוא מגנה את מעשיה.
בסיום דבריו שאלתי את אחד האבלים היכן יושב אבו איאד. נגשתי אליו. הוא בקש שאשב לצדו . ודאג שיגישו לי קפה מר ותמרים כמנהג האבלים. ברכתי בקול על התמרים והקפה כמנהג היהודים בשבעה. הוא ענה איווה.
הצגתי את עצמי , ספרתי שאני אבא של אברומי, וספרתי לו על מה שעברתי עם המשטרה ועל הקושי והכאב בגידולו של ילד אוטיסט.

ספרתי לו על השנים שאברומי באלוין ובפויירשטיין מסגרות בהם עבר גם איאד. חירי אביו של איאד שאל אותי לשמי ובהתרגשות ספר לי שהוא שמע עלי.
התפלאתי מאד וחשבתי שאולי הוא אינו מבין את דברי או שהעברית שלו אינה טובה. הוא קרא לאחיו ואמר לו זה אביעד שקראנו קטעים מהספר שלו ביום בו תקרא לי אבא. התברר כי אבו איאד קרא מספר קטעים מהספר אשר תורגמו לערבית. הוא חש לדבריו שהספר מבטא רגשות רבים המשותפים לו ולי וליתר ההורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

ישבנו ביחד שעה ארוכה. הרגשתי שותפות גורל וקרבה לאיש זה.
אדם שאיבד את היקר לו מכל.
עיניו היו אדומות ומבטו כבוי.
אני יודע היטב את הדרך בה הלך. אני יודע ומכיר היטב את הלילות שלא ישן מדאגה לבנו האוטיסט. אני מרגיש בכפות רגלי את הדרך הארוכה בה צעד עם בנו וחש בלבבי את הדאגה אשר חש לעתידו של איאד.
אני מביט בעיניו האדומות ורואה בהם את עצמי.

סיפור איאד אל חארק הוא סיפור נוראי . טרגדיה איומה.
ראוי היה שראשי המדינה שריה ויועציה היו מתקשרים או מגיעים להביע תנחומים למשפחה. גם העסוקים שבהם יכולים היו למצא פנאי לעשות כן.
בניגוד למלעיזים אני חושב שאינו דומה מקרה זה למקרה מינאפוליס. כל מי שראה את האכזריות הנוראית בה נחנק פלוייד בארה"ב יכול להבין כי אין דמיון בין המקרים .
השוטרים שבשטח מתוחים עד הקצה. הם נמצאים במשימה קשה ומפחידה. עושים משמרות אינסופית בתוך סיטואציה קשה ומורכבת.
אף אחד לא טרח ללמד אותם כיצד להתמודד עם סיטואציות שכאלו.
לו הייתה המשטרה משכילה לשלב בכל הקורסים שלה חצי יום הדרכה בנושא צרכים מיוחדים. חיים רבים היו ניצלים.
איני מבקש לשפוט את השוטרים שבמקום ובוודאי לא לקרוא להם רוצחים או נאצים חס וחלילה . איני מוכן למשפט שדה ואיני חורץ דין. בטרם יזכו לחקירה הוגנת ואם יהיה צורך גם למשפט הוגן. איני דוגל במשפטי שדה לאף אדם ובוודאי לא ללובשי מדים העוסקים במשימה קשה כל כך.
האחריות על הכשרת השוטרים למשימה קשה זו היא של המשטרה.
אני מצפה ומקווה שתהיה חקירה אמיתית קשה ככל שתהיה שתתן צדק אחרון למשפחתו של אבו איאד. ואני קורא ומצפה להכשרה אחרת של השוטרים.

ככל הידוע לי ואני כותב זאת בזהירות מרובה, בחודשים האחרונים היו 4 מקרים חמורים של התקלות שוטרים באנשים בעלי צרכים מיוחדים. 3 מהמקרים הסתיימו במוות ואחד בחבלה חמורה וטראומה.
4 אנשים בעלי צרכים מיוחדים. ערבי ממזרח ירושלים, יהודי מראש העין. יהודי חרדי מירושלים וערבי ישראלי מהגליל.
המוות והפגיעה של ארבעתם היה מיותר וכנראה שיכול היה להימנע
ערבים ויהודים, חרדי ודתי.
ייתכן שהיו עוד מקרים שכאלו שאיני יודע עליהם.

בתום שעה ארוכה קמתי להיפרד מאבו איאד ומאחיו. התקשתי להתנתק מהמקום.
איש אציל אבו איאד. וכאבו רב. ואיני יכול לנחמו.
בזווית עיני יכולתי לראות כי יש מהאנשים שנוכחותי ושיחתי הארוכה עם אבו איאד לא מצאה חן בעיניהם. .
כנראה שגם הוא חש בזה כי הוא אמר לי אל תדאג אתה אורח שלי ואנחנו יודעים לכבד את מי שמכבד אותנו.
על אף הפחד והדאגה שמחתי בבואי לנחמו.
יש רגעים בהם אין שמאל ואין ימין. יש בני אדם.
והכאב אותו כאב נורא שאין לו סוף משותף לכולנו.
תודה רבה של באת אמר אבו איאד . נפרדתי ממנו לשלום.

נזכרתי בשירה של חווה אלברשטיין
כשאמות משהו ממני
ימות בך ימות בך.

כשתמות משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
ואם אחד מאתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו
ומשהו נשאר איתו.

נכנסתי לאוטו תודה לך אמר הנהג.
והפלאפון שלי צלצל.
אברומי על הקו. אבא איפה אתה חפשתי אותך כבר שעתיים.
הבכי שעמד לו בגרון כל ניחום האבלים התפרץ לו מעלה מעלה מקשה על הנשימה. עצרתי אותו בטרם יצא החוצה.
הכל בסדר אברומי אני יוצא הבייתה.
תהיה חזק.
ברצוני להוסיף דברי הערכה ווהוקרה לרב שטרן רבה של ירושלים שהגיע לנחם . ליהודה גליק . למי מהשרים וחברי הכנסת שכן התקשרו.
(אני לא יודע מי מהם הגיע התקשר ולכן לא אפרט שמא אטעה) .

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר