קיבלנו תורה. לא ככל שנה. שונה. שיעורים לא המוניים, שאריות מניינים בחצרות, יזכור במרפסות ובגינות, והתכנסויות פנים משפחתיות.
משהו אינטימי המדמה קבלת לוחות שניים שניתנו בצנעא, ורישומם נותר לנצח נצחים.
בזמן הקרוב , בהנחה שבע'ה לא תהיינה התפתחויות לא צפויות, יותר ויותר אירועים ישובו למתכונת רגילה וכולנו נשמח לחזור לשגרה.
זה בדיוק הזמן להשתהות ולחשוב: מה ניקח איתנו מהתקופה הנוכחית?
האם נשכיל לזהות הזדמנות להחיות את ערך הצניעות, ערך שנשחק עד דק בעולם מוחצן ומיוחצן המטשטש כל הבחנה בין פנים לחוץ ובין כיסוי לגילוי?
רבי אלעזר דורש את הפסוק: "מה ה' אלוקיך דורש מעימך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך.. כך:
..והצנע לכת עם אלוקיך - זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה".
צניעות בהגדרה היא שייכות לעולם פנימי, התמקדות במהות ויכולת להתעלם מהסחות חיצוניות.
גם בלוויות ובחתונות, אף שמדובר באירוע רב משתתפים, יש לשמר צניעות . צניעות פירושה התמקדות בתוכן המהותי, בעיקר, תחת היסחפות וכניעה למראה החיצוני ולהשפעות הסביבה.
בחתונה ,כמו גם בלוויה , אנו נפגשים עם תוכן עמוק שהוא הרבה מעבר למה שנראה לעין. בחתונה נפגשים עם עצמת החיבור בין שני חלקים נפרדים הבוחרים להתמסר זה לזו , חיבור שלא יכול להשאיר את המשתתפים אדישים, חיבור
הנמצא במוקד הערב. בדומה, גם בהליכה לבית האבל נפגשים עם תמונת עומק על חיי הנפטר, הרבה מעבר לסך האיברים המוטלים בתכריכים. המבט חודר למהות חייו של הנפטר ומשפיע על המלווים אותו בדרכו האחרונה.
גם בחתונה וגם בלווייה עלולה להתרחש היסחפות. היסחפות בהאדרת שמו של המת והיסחפות באופן חגיגת הנישואין.
צניעות, כך עולה מהאמור, היא ערך רחב עם השלכות מעשיות במגוון רחב של הקשרים. מה אני בוחר להראות ? מה אני מצניע? מה הצורך שלי להעמיד חופה שטרם נראתה כמותה? האם זה מה שמגדיר אותי? לאיזה חלק באירוע אני רוצה שיתייחסו?
חכמים אף מלמדים שגם לימוד תורה צריך להעשות בצנעא. חכמה פנימית ויקרה כחכמת התורה לא מתאימה להחצנה. 'ואת צנועים חכמה' -חכמה מחייבת צניעות והתבוננות לעומקם של דברים ללא מסיחים וללא התחשבנות של 'מה יגידו'.
בקרוב, בשלהי הקורונה, נזכה שבננו ייכנס בנעם עול מצוות. אינני יודעת ולא אדע עד הרגע האחרון איך ניתן יהיה לציין זאת. אך, את העיקר אני יודעת: עלייה לתורה בפרשה היעודה - פרשת קרח- תתקיים בע'ה, תהא אשר תהא התפאורה, 'ברוך שפטרני' יברך אביו ויתכוון לכל המשמעויות של הדבר, ואני אתבונן ואתרגש מהיצטרפותו כבוגר לקהל ולקהילה.
מתנה גדולה אבקש לתת לו (ולנו) בנקודת הזמן המשמעותית הזאת - הבנה מה התוכן הפנימי של השמחה, ומה היא המעטפת.
בהזדמנות הזאת, אני אף מעיזה לפנות לקהילות שלנו ולהציע נקודה למחשבה, לא להכרעה:
אולי נקבל על עצמנו כקהילה לחגוג בשמחה עם חברי הקהילה בר מצוות, שבתות חתן, ושפע שמחות באופן ששם את הפוקוס על התוכן ומנטרל לחץ חברתי של סטנדרטים גבוהים של קידוש בקהילה?
לא חושבת שאפשר להתערב לכל אחד באופן בו הוא בוחר לשמוח ולשמח ( בשונה מהתארגנות רבנית להוריד כעת סטנדרט החתונות תוך ירידה לפרטים של כמויות). אך, בהקשר קהילתי- נקודתי, אשמח שייפתח דיון על סטנדרט אחיד וסביר לקידושים בקהילה. שחלילה לא יישמע בנימה של בקורת. אין לי כל כוונה. המציאות היא המזמנת לחישוב מסלול מחדש: כולם חוזרים לבתיהם לסעודות שבת , ולא פעם נראה ששפע העיצובים והגסטרונומיה בא על חשבון התוכן.
מנצלת את העיתוי המיוחד של צאת החג ואת הנסיבות שנכפו עלינו כדי להשמיע קול המבקש לתת מתנה אמיתית , מתנת חיים , לילדינו הנכנסים בנעם עול מצוות. לא בדיבורים, לא בנאומים, אלא בדוגמא אישית:
בחשיבה קהילתית כיצד נדגים להם, בלי אומר ודברים, את דברי הנביא מיכה:
מה ה' אלוקיך דורש מעימך?
כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלוקיך'
בשולי הדברים, ברור לי שבהחלטה כוללת כזאת - נקיים גם את החלק הראשון : אהבת חסד. ברור לי שהדבר יסיר דאגה מלב משפחות שקצת יותר קשה להן להתמודד עם רף חגיגה בשמיים.
בתפילה שנזכה כולנו לשובע שמחות, ושנשמח מכל הלב אחד עם השני בבריאות איתנה.
איזהו עשיר? השמח בחלקו, בחלקו שלו ובחלקו של חברו.
שנזכה!
לאה ויזל, ראש המדרשה אוניברסיטת בר-אילן