ל"ג בעומר הינו תאריך עם כמה משמעויות, אחת מהמשמעויות היא המסורת שבתאריך זה, בין פסח לעצרת הפסיקו תלמידי ר' עקיבא למות. אמנם, ידועה הגמרא ביבמות שתלמידי רבי עקיבא מתו ממגיפה, אך באגרת רב שרירא גאון כתוב שמתו מן "שמדא" – שמד. הרב צבי יהודה קוק זצ"ל אומר, ויש לכך גם ממצאים במחקר הארכיאולוגי, שתלמידי רבי עקיבא היו חיילים בצבא של בר כוכבא, והם נפלו במרד!
מי הוא בר כוכבא?
בר כוכבא היה מנהיג המרד ברומאים, והרבה מחכמי ישראל לא הייתה רוחם נוחה ממנו, המדרש אומר שהם בדקו אם 'הריחו ביראת השם' ומצאו שלא. לפני יציאתו לקרב היה בר כוכבא פונה כלפי שמיא ומבקש אל תפריעו ואל תעזור לנו... ולמרות כל זאת אומר המדרש, ובעקבותיו הרמב"ם - ר' עקיבא ראה בו את מלך המשיח! כיצד ניתן להבין את זאת?
יש להעמיק יותר בדמותו של רבי עקיבא כדי להבין את הכרעתו. רבי עקיבא היה אחד מעשרת הרוגי מלכות, סרקוהו במסרקות של ברזל לפני מותו והוא היה קורא את שמע ישראל, שאלוהו תלמידיו רבנו 'עד כאן?' כלומר גם בזמן הזה רגע לפני מיתתך צריך אתה לקרות?! אמר להם: 'כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו' ?! ר"ע דורש את הפסוק בפרשת קריאת שמע 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נפשך, אך מה כוונתו שכל ימיו היה מצטער על כך? אין הכוונה שרבי עקיבא חיכה מתי כבר לגמור את החיים ולמות, אלא שכל ימיו היה מצטער למסור את נפשו בחיים, חיים של מסירות נפש וקידוש ה', ועכשיו ברגע זה הוא הגיע לשיא המסירות נפש ומוכן למסור נפשו למיתה. כך הוא רבי עקיבא - "מסר את נפשו" על לימוד תורה בגיל מאוחר.
את אותה מסירות נפש בלימוד תורה וקידוש ה' בחיים, ראה רבי עקיבא בבר כוכבא שמוסר נפשו על הצלת האומה. במדרש מסופר שמבחן הכניסה ללוחמים לצבאו היה כריתת אצבע אחת מהיד! עד כדי כך שחכמים שלחו לו 'עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין'. רבי עקיבא היה נושא כליו של בר כוכבא, הוא היה מפרש את דמותו כמו הנושאי כלים לספר ארבעה הטורים, ובכך פסק שלמרות דמותו הרוחנית המורכבת והבעייתית, הוא המשיח.
מי שממשיכים כיום את המסירות נפש על הצלת האומה הם חיילי צה"ל שמגנים בגופם על עם ישראל.
אני משמש הרבה שנים רב צבאי במילואים, ובזכות העבודה החשובה של הרבנות הצבאית להרמת הרוח של החיילים אני זוכה להיפגש עם הלוחמים במצבים הכי מתוחים - השתתפתי בערבי הכניסה לעזה במבצעי עמוד ענן, עופרת יצוקה וצוק איתן. זכיתי לקיים שם תפילות עם אלפי חיילים, ולראות את הרוח של מסירות הנפש של החיילים.
אסיים בסיפור אחד שלא נשכח ממני, בהיותי רב אוגדת סיני, ערב מבצע הייתי בצאלים ועברתי בין החיילים והנה אני רואה מולי שריונר שמתפעל את הטנק וידו מונפת עם 2 אצבעות כלפי מעלה בסימן וי, חשבתי שהוא רוצה להעלות את המורל עם תנועת ניצחון... אך כשהתקרבתי אני רואה ששתי האצבעות חבושות. וכך הוא מספר לי: לפני כמה שעות הורדתי בטעות פטיש 12 קילו על האצבעות, מיד פוניתי לסוריקה וערכו לי ניתוח לאיחוי השברים. מיד בסיום הניתוח ביקשתי לחזור לכאן, הרופאים לא הסכימו לי, אבל התעקשתי, לבסוף הם התרצו בתנאי שאחזיק את האצבעות למעלה לזרימת הדם. עמדתי נפעם מול תעצומות הנפש ובירכתי אותו שיחזור בשלום.