1. בית ספר
הקונספט הזה של לשלוח את הילד שלי כל בוקר למקום שבו ילמדו אותו יחד עם עוד שלושים ילדים חומר שלא בהכרח מעניין אותו ברמה שלא בהכרח מותאמת אליו, והוא יחזור אחר-הצהריים עייף ומותש בערך לזמן של מקלחות וארוחת-ערב, יותר משהוא מרתיע אותי הוא נראה לי פתאום נורא מוזר. לא רואה איך זה יכול להיות רעיון טוב מבחינה לימודית או משפחתית או כל בחינה אחרת.
2. שבתות מחוץ לבית
מתוך שש השבתות האחרונות שלפני הקורונה היינו רק שבת אחת בבית. שבת אחת עם התלמידות שלי, אחת עם התלמידות שלה, אחר כך שוב עם התלמידים שלי, ובאמצע עוד שבת אחת אצל ההורים שלי ואחת אצל ההורים שלה. ופתאום המחשבה על לארוז דברים לשבת שלמה, להתנתק מן החדרים והמיטות וסדרי הלימוד והמשחק, רק בשביל מפגש חינוכי או משפחתי שאפשר גם לעשות בצורה ממוקדת באמצע השבוע, נראית לי מופרכת.
3. קבלת שבת
בית הכנסת הוא מוסד נהדר. לא מתווכח. אבל המחשבה על איך נראית ערבית של ליל שבת בבית, בני ובנות המשפחה יחד, בקצב שמתאים לנו בדיוק, עם שירים במקומות הנכונים, בנחת, פתאום לא עושה לי כל כך חשק לחזור.
4. אירועים
לא צריך להכביר במילים. מקווה שההגבלה של מאה איש תישאר פה לנצח. או לפחות עד שאסיים לחתן את הילדים. ריחוק פיזי - מזה אני לא רוצה שיישאר לנו כלום. אני רוצה את החיבוקים שלנו בחזרה, את הטפיחה על השכם, את לחיצות הידיים, הכל.
5. שינויים
זו יכולה להיות תקופה של שידוד המערכות העמוק ביותר מאז מלחמת העולם (רק בלי עוצמת הטראומה, ובתקווה שגם בלי ההפרעות הפוסט-טראומתיות). תקופה שבה נבחן מחדש את התשומות ואת התפוקות, את התוצאות ואת המחירים, של כל ההרגלים וסדרי-החיים שלנו. אבל זו יכולה גם להיות תקופה שבה נעשה הכל כדי לחזור לשגרה, כדי לא לערער את המעט שנותר, ולאט לאט נשיב בעקשנות את כל הסדרים לקדמותם, עד שנשכח שאפשר היה אחרת.