בשבת, ראש חודש אייר, ימלאו חמש שנים לפטירתו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל.
אם היינו שואלים: מה הרגש החזק ביותר שחשו תלמידי הרב כלפיו, התשובה הייתה עשויה להישמע מפתיעה. ניתן היה לענות: הערכה, הערצה, יראה, ואין ספק שבתשובות הללו היה הרבה מן האמת. הערכה לגדלותו העצומה של הרב בכל חלקי התורה, לדרך הלימוד השיטתית שאותה הנחיל לאלפי תלמידיו ותלמידותיו, לשילוב שבין ידיעת התורה להשכלה כללית רחבה ולהשקפת עולם עמוקה ומורכבת שאותה פרש בשיחותיו, בשיעוריו ובכתביו. הערצה למסירות בלי קץ לעבודתו, לשיעורים הרבים והארוכים שהעביר בכל שבוע, גם כשהיה חולה או טרוד בטיפול המסור בהוריו, לכך שהיה נוחת מטיסה מארה"ב ומגיע ישירות לישיבה להעביר שיעור עיון במשך שעתיים, לכך שהיה איש צדקה וחסד שרבים צבאו על דלתותיו. וגם יראה – יראה כלפי מי שכשם שדרש מעצמו דרש גם מתלמידיו למצות את יכולתם, להשקיע ולהתמיד; יראת הרוממות כלפי גדלות האדם: שלושים שנה ראיתי אותו מידי יום ביומו ומעולם לא הצלחתי לגשת אליו מבלי שליבי החסיר פעימה.
אולם דומני שהתשובה האמיתית לשאלת הרגש החזק ביותר כלפיו היא חד-משמעית: אהבה. אהבה גדולה מעומק הלב, שבאירועים שונים, כמו במועדים ובימי הולדת מיוחדים, גם זכתה לבוא לידי ביטוי באופן מוחשי.
לכאורה, יש בכך משהו מפתיע. הרב לא היה איש רעים להתרועע, ובדרך כלל הוא היה נראה יותר סגור ומופנם. דומה, שהאהבה כלפיו נבעה משילוב של כמה גורמים, ובראשם צניעותו הבלתי-נתפסת. עם כל גדלותו וחוכמתו העצומה, הרב לא החזיק טובה לעצמו, ונהג בפשטות ובתמימות עם כל אדם. סיפורים רבים מספור סופרו על התנהגותו היומיומית. כך, למשל, כשהרב היה לוקח טרמפ תלמיד מהישיבה, הוא היה מקפיד לפתוח לנוסע קודם כל את דלת המכונית בצד הנוסע (בימים ההם, שהיה צריך לפתוח כל דלת בנפרד), ורק אחר כך פותח את דלת הנהג. כשהוא היה נוסע עם זוג לחתונה או לאירוע אחר, הוא היה מקפיד שבני הזוג ישבו יחד מקדימה, והוא ישב מאחור. כשהוא היה מתקשר למישהו (בימים ההם, לפני הטלפונים הסלולריים) הוא היה מציג את עצמו: אם אחד מילדיי היה עונה, הוא היה אומר לו: "שלום, מדבר אהרן ליכטנשטיין. אבא בבית?".
בנוסף, הרב היה מקדים שלום לתלמידיו כשהיה עובר ברחבי הישיבה, עם חיוך קל על שפתיו ומבט חם בעיניו הכחולות. בזמנים שונים הרב גם היה נותן דרור לרגשותיו: בריקודים עם תלמידים בחתונות, בתפילות הימים הנוראים, בריקוד עם ספר תורה בשמחת תורה בשירת 'אשרי מי שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך'. החזות החיצונית הסגורה מעולם לא הסתירה את עולם הרגש העמוק והעדין שבתוכו. בשנותיו האחרונות, כדרכו של עולם, הצד הרגשי יצא כלפי חוץ יותר ויותר, ולא פעם כשהיה מדבר הוא היה מגיע לידי דמעות.
בע"ה נמשיך ללכת לאורו של רבינו הגדול, היקר והאהוב. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.