כדי שהרכבות יגיעו לאושוויץ היה צריך לארגן מחדש את כל תנועת הרכבות, להסיט מסילות, לייבא קרונות. כדי שיהיו משרפות היה צריך לתכנן אותן, לבנות אותן, לדאוג לציוד שוטף להפעלה שלהן. כדי לתכנן רצח המוני היה צריך לדמיין ולתכנן, לפנות ולבנות, לחקור ולנסות. אבל במדינה מסודרת כמו גרמניה, במקום שבו הכל מאורגן ומתוכנן, זה לא כל כך פשוט. יש מכרזים מסודרים וצריך לגשת אליהם.
חברות פרטיות היו צריכות לענות על מכרזים, לכתוב כתב כמויות, לחפש את החומרים המתאימים לבניית המשרפות, להנדס את העמידות של המבנים, לבדוק שהעשן יזלוג לכיוון הנכון, לתכנן את פתחי הכניסה והיציאה, לחשוב איך יהיה נוח להוציא משם את כל האפר.
מאות חברות ניגשו למכרזים האלה, אלפי אנשים התאמצו כדי לזכות. עובדי החברות האלה ישבו בחדרים אפורים עם תאורה עמומה, שירטטו מפות, סימנו חיצים ליד כיווני רכבות, הגישו לבוס, חטפו צעקות אם זה לא היה מספיק טוב או טפיחה על השכם במקרה ההפוך.
האם הם ידעו מה הם עושים? האם כל אותם עובדים מסורים הבינו שהם חלק ממנגנון בירוקרטי אדיר ורב עוצמה שיש לו מטרה איומה ונוראה אחת? מה חשבו המהנדסים שניסו לתת את ההצעה הטובה ביותר לעובי הקירות של המשרפות? מה חשבו מנכ"לי החברות שהתלבטו אם לגשת למכרז או לא? האם היו עובדים שסירבו לשתף פעולה עם המכרזים הללו? האם כשעובד הרכבות שינה את מסלול רכבות המשא לכיוון אושוויץ הוא הבין מה הוא עושה? נשבר ליבו? האם הוא בכה כשהוא הסיט עוד רכבת ועוד רכבת ועוד רכבת לדרך שממנה הם לא יחזרו?
בלי מנגנון בירוקרטי אדיר ומשומן לא היתה יכולה להיות שואה. לא יכול היה להיות הרג המוני, אי אפשר היה לנהל את כל המערך הזה. הגדולה של מערך בירוקרטי הוא שאין בו עיניים ואין בו לב. כי רק כשמכבים את הלב אפשר להצליח במבצע איום ונורא כזה.
***
הבירוקרטיה לא נגמרה בגרמניה הנאצית. היא איתנו כמו שכולנו יודעים היטב. יש לה יתרונות אדירים, והיא זו שמצילה אותנו ביומיום ומאפשרת לנו קיום שוטף. אבל חובה עלינו לזכור, ילדי ונכדי הניצולים, וכל מי שנושא את זכר השואה בחלומותיו בליבו ובגופו, שבירוקרטיה עיוורת שלא שואלת שאלות, היא גם זו שעלולה לקבור אותנו. היום זו המצווה שלנו לזכור.