"איך גנץ יסתכל בעיניים של נשיאת העליון?" שאלה הערב חה"כ מרב מיכאלי, ובמשפט אחד חשפה את העירוב המוזר שבין פוליטיקה ומערכת המשפט. אמנם ההבנה שבית המשפט העליון משמש כבר שנים כשחקן פוליטי לכל דבר אינה חדשה, והיא מלווה את הימין הישראלי כבר קרוב לשני עשורים, אולם מעולם לא הייתה המציאות הזו חשופה באופן גס כפי שנחשפה בשבוע האחרון.
אבל אחרי כל הדרמות של הימים האחרונים, השאלה שמעניינת ביותר את אזרחי ישראל היום היא "מה הלאה?". לחזות את העתיד זה עניין מסובך, אבל אנסה בכל זאת לשרטט מפה כללית של המקום אליו ילכו בעתיד יחסי המערכת הפוליטית והמערכת המשפטית.
אני חושב שהתבוננות על אירועי השנה האחרונה לימדו את הפוליטיקאים הישראליים שלושה לקחים עיקריים. הראשון, אותו למד כחלון על בשרו, הוא שהציבור הישראלי אינו מחפש את מגן בית המשפט הבא. זה לא מביא מצביעים, ובטח שלא מצביעי מרכז. כחלון נשא את הדגל של בית המשפט והתרסק, ובדרך גם למד שבית המשפט אינו שומר חסד למי שמגן עליו – חוק מס דירה שלישית אותו התעקש להעביר נפסל ע"י בית המשפט מסיבות פרוצדורליות. את אותו הלקח למד גם בנימין נתניהו, וכמה מנסיכי הליכוד שהתעקשו להגן על כל ביקורת שיפוטית ללא הפעלת שיקול דעת.
הלקח השני היה שאין מעשה, החלטה, רשות או חוק החסינים מפני תאוות ההתערבות של בית המשפט. מתווה הגז, חוק ההסדרה, חוק הלאום – שהינו חוק יסוד, וכעת אפילו סדרי עבודת הכנסת. ידו של בג"ץ בכל, ואין שום דרך, בחקיקה או בלעדיה, למנוע ממנו להתערב. בג"ץ מפטר שרים, מבטל הסכמים, משחרר אסורים וקובע לכנסת באיזה ימים להתכנס ועל מה להצביע. במציאות כזאת פוליטיקאי החפץ לקדם מדיניות מבין שאין לו מנוס אלא להשיב על כנן חלק מהמגבלות המסורתיות על כוחו של בית המשפט.
הלקח השלישי שנלמד השבוע בכאב רב הוא שלמרות כל התערבותו של בית המשפט, למרות כוחו העצום, למעשה אין לו לא ארנק ולא חרב. בדמוקרטיה, גם בדמוקרטיה פגומה כשלנו, אי אפשר להשיג הישגים ברי קיימא באמצעות בית המשפט וכנגד עמדת הציבור. מי שחשב להחליף את יו"ר הכנסת באמצעות בית המשפט גילה להפתעתו שהוא נשאר באופוזיציה, כאשר יריביו ה"מפסידים" בבג"ץ מקימים ממשלה, עליה יכלו רק לחלום לפני יומיים. את אותו הלקח למדו שוב ושוב ארגוני השמאל העותרים כנגד יישובים יהודיים ביו"ש – בג"ץ יכול לעכב, להרוס ולהזיק, אבל הוא לא יכול להפוך את הגלגל לאחור. הוא לא יכול לבנות מציאות חלופית.
עם שלושת הלקחים הללו, אני חושב שיש מקום לאופטימיות זהירה לגבי העתיד. בני גנץ אינו רועי פולקמן. הוא לא מגיע עם המוכנות להתאבד פוליטית עבור בית משפט שמזלזל בו ובבוחריו. אחרי שבליכוד נראה שחלחלה ההבנה בדבר הצורך לבצע שינויים מרחיקי לכת במערכת היחסים עם בית המשפט – החל בפסקת ההתגברות, דרך השבת זכות העמידה ושינוי שיטת מינוי השופטים – יש מקום לקוות שנציגי מפלגת חוסן לא יטילו וטו, גם אם לא יתמכו באופן אקטיבי.
ייתכן ואתבדה, אבל בעיני הכנסת הבאה יכולה להיות הכנסת שתעשה את הצעד הגדול ביותר לכיוון השבת האיזונים למערכות המשטר הישראלי.