עשרה ימים לבחירות ועושה רושם שהציבור הכי לא מגובש סביב דרך הצבעתו הוא הציבור הדתי לאומי, וודאי חלקים נרחבים ממנו. פירוק המפלגה לגורמים והניסיון לייצר פאזל מחודש תוך זריקת חלק ניכר מהציבור הציוני דתי החוצה, גרמה לרבים מאיתנו, תחושת חוסר חשק מופגן לגבות את ההתנהלות הפוגענית, מפרת הסיכומים ומדירת הציבורים.
כמי שעוצמה יהודית קרובה ללבו ואף בחר בה ביותר מאחת ממערכות הבחירות האחרונות, חשתי כמו רבים מחבריי, נעיצת סכין בלבי. כאשר בחרו מנהיגי הציבור הדתי לאומי לזרוק אותה החוצה, לנדות את מיצגיה, ולהפר עימם ברית ציבורית -פוליטית. אותם מנהיגים שלא מתביישים להתחבק עם כל מי שמוכן להתפשר בכל עניין יהודי\ארץ-ישראלי\אמוני, חשו בנוח לבגוד ולזרוק את חבריהם למלחמת הקודש על שלימות ארץ ישראל וביטחון יושביה החוצה.
אז מה עושים תוהים בקול, רבים. בעיני, אין שאילה, מאחר שאני לא אתן את קולי למי שבגד. ומאידך, לא למי שאם כל הצער שבדבר ועם אהבת ישראל רבה אליו, ה"ה הלוחם בעוז למען עם ישראל וארצו, איתמר בן גביר, שלפי כל הסקרים, לא עובר את אחוז החסימה. כי לקלפי לא באים בכדי להפגין זעם וגם לא כעס, שם בוחרים בחירה שמחזקת את מי שמייצג את ערכיך.
יש מי שמציע להצביע ליהדות התורה שזו מפלגה שאמנם אינה מושלמת בעיני ואולם בסה"כ היא יהודית וגם בסה"כ, ימנית ולהכניס את יצחק פינדרוס שהוא איש ימין מובהק לכנסת. חמישה ימים, זה אמנם לא הרבה זמן, אבל זה מספיק זמן בכדי להכריע בהתלבטות.
הלל טננבאום מאלון שבות, מגורש מנצר חזני