כבר זמן רב, מדינות ידידות, השוחרות שלום במזרח התיכון, חוזרות ומציעות לנו את השלום הנכסף, תמורת מסירתנו לאויב חלקים נרחבים של מדינתנו. במקרה הטוב, זו נאיביות. במקרה הגרוע, זו רמאות ורשעות.
לפני שניכנס לגופו של עניין, רק נסלק שקר מקדים לגבי אותו שלום. אנו, מדינת ישראל, מתנהגים בדרכי שלום כלפי כל מדינות ערב וכלפי כל הערבים, מאז קום המדינה ועוד לפני כן. מעולם לא תקפנו, ואפילו מלחמת השחרור, הייתה מלחמת הגנה. צה"ל, צבא הגנה לישראל, זו מהותנו וזו תפארתנו. אלא פעם אחר ,פעם הערבים תקפו אותנו בשלוש מלחמות, ובאין סוף פעולות טרור, והם ממשיכים. לכן, אם רוצים שלום, הפתרון פשוט מאוד, שיחדלו לנסות לרצוח אותנו.
פעם שאל אותי עיתונאי מחו"ל:
- האם בשביל שלום, אתה מוכן לוותר על חלק ממדינתך?
- נניח שהערבים יניחו את נשקם, השבתי לו, מה לדעתך אנו נעשה?
- תניחו את הנשק.
- ועתה נניח הפוך, שאנו נניח את הנשק, מה יעשו הערבים?
- ישמידו את מדינת ישראל תוך רבע שעה.
- אז, מי כאן הורס את השלום?
על כל פנים, כיון שאנחנו אנשים רציניים, חושבים ורציונאלים, עלינו לבחון את הדברים בצורה ביקורתית ותבונית. מדע זה נקרא היסטוריה. כמובן, אי אפשר להעתיק מצבים היסטוריים בחיקוי קופי, אך בהחלט, אפשר ללמוד מהם.
אז נראה עובדה מעניינת, שלכל אורך ההיסטוריה, לא היה ולא נברא עם שייתן חלק מארצו לאויב, כדי שיחדל לתקוף. וזאת בגלל שתי סיבות, אחת עקרונית-אידאולוגית, השנייה מעשית-תועלתית. הנקודה העקרונית היא שכל עם מוסר נפשו על ארצו במלחמת שחרור, ונכנס למלחמה קשה עבור ארצו. קל וחומר שלא יחתוך מארצנו בגלל איומי מלחמה ,ובוודאי לא בגלל איומי טרור. והנקודה התועלתית היא שהרי האויב אינו רוצה שלום, אלא לנגוס מארצו של שכנו, ואם יקבל מבוקשו, מאיזו סיבה יחדול?
אך האמת היא שהיה יוצא מן הכלל אחד: צ'כוסלובקיה. אם כן, כדאי לתאר בפרוטרוט אותו תהליך, כדי ללמוד ממנו.
ומעשה שהיה כך היה. אחרי מלחמת עולם הראשונה, היו שינויי גבולות מסויימים, ועקב כך, קמה מדינה חדשה, והיא צ'כוסלובקיה. מדינה זו כללה בתוכה 15 מליון תושבים, ומתוכם 3 מליון גרמנים, ברובם בחבל הסודטים. היטלר ימ"ש שם לו כאחת מטרותיו הראשונות לחסל את צ'כוסלובקיה. היו לו טענות שהגרמנים שם מקופחים, מבחינת זכויותיהם האזרחיות, כפי שנקבעו בהסכם המיעוטים. לכן, הוא דרש לספח כל אותו חבל ארץ, ושהאזרחים הצ'כוסלובקים יצאו משם בהשאירם את רכושם.
עבור צ'כוסלובקיה, זה לא בא בחשבון. זה היה האזור היחיד בר הגנה בשטחי גבול אסטרטגי, זה היה האזור התעשייתי הראשי של המדינה, במיוחד בבתי חרושת לנשק, שהיו הכי גדולים ומעודכנים באותה תקופה. זאת ועוד, הרי סיימו לבנות מערך ביצורים, אחרי שלוש שנים של עבודה. ועל אף שצרפת, אנגליה ורוסיה היו בני ברית שלה, היא ידעה שלא תוכל לסמוך עליהם.
בקיץ תרצ"ח, היטלר הורה לצבא הגרמני לפשוט לחבל הסודטים, והמתח הצבאי שרר שם. האנגלים והצרפתים פנו לנשיא צ'כוסלובקיה ודרשו ממנו לתת אוטונומיה רחבה לגרמנים שחיו בחבל הסודטים. אך היטלר דרש את סיפוח החבל לגרמניה ללא שום תנאי.
בסתיו תרצ"ח התקיימה ועידה במינכן, של האנגלים, הצרפתים, הגרמנים והאיטלקים. כדי לשמור על השלום, הסכימו שגרמניה תספח את חבל הסודטים, מתוך דאגה עמוקה למנוע מלחמה רחבה, כמו מלחמת עולם הראשונה, שגבתה 16 מליון קרבנות. היטלר דיבר גבוהה על שחרור הגרמנים שבחבל הסודטים מהדיכוי הצ'כוסלובקי, הבטיח שבכך כל תביעותיו הטריטוריאליות יחדלו, ואז יהיה שלום באירופה למשך אלף שנה.
אלא שבאביב תרצ"ט הוא איים על נשיא צ'כוסלובקיה להפגיז את פראג אם בוהמיה ומורביה לא תספחנה לגרמניה. הוא נכנע. בכך היטלר קיבל בתי חרושת גדולים לפלדה, ובמיוחד כאלה שיצרו טנקים שהצטרפו לצבאו. צ'כוסלובקיה הפכה ממדינה עצמאית דמוקרטית, בעלת כוח צבאי ומפעלי נשק המספקים יכולת הגנה מפני צבא גרמניה, למדינה בלי יכולת הגנתה ובלי אחדותה הפנימית.
ההמשך ידוע, לצערנו. היטלר פשט עוד ועוד. ולעומת מלחמת עולם הראשונה, בה נהרגו 16 מליון, במלחמת עולם השנייה נהרגו 56 מליון, מתוכם 6 מליון של אחינו, זכר קדושים לברכה, ד' יקום דמם.
נחזור אחורה. כאשר ראש ממשלת אנגליה, נוויל צ'מברלין, נאם על הסכם מינכן, הוא אמר: "שבתי מגרמניה עם שלום לדורנו".
"I have returned from Germany with peace for our time".
אנו מוכנים לקבל, שזו הייתה מצידו נאיביות ולא רשעות.
לעומת ההתלהבות, צ'רצ'יל הגיב: הייתם צריכים לבחור בין אובדן הכבוד לבין מלחמה, בחרתם בעד אובדן הכבוד, ותקבלו גם מלחמה. יותר מאוחר, נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, קבע עמדה נגד מדיניות הפשרה והפייסנות של צ'מברלין, בה תמך גם אביו ג'וסף קנדי, ואמר: "לא די בשלום לדורנו, Peace for our time, אלא צריך שלום לכל הזמנים".
כל פירוש מיותר.