מחווה לתנכיתו של לעמית סגל (מהשותפים האקטיביים שלי למסע של 929) ששואל אותנו אם נתניהו אידיאולוג או אופורטוניסט - קווים לדמותו של אחאב מלך ישראל.
המשנה קובעת בצורה נחרצת ש"אין לו חלק לעולם הבא". התלמוד מערער על הקביעה הזו וקובע שהמסירות שלו לעם ישראל ועמידתו האיתנה לזקיפת קומתה של האומה מכניסים אותו להיכל התהילה של בזיכרון ההיסטורי של העם.
אז מי היה אחאב? מגדולי המדינאים שקמו לממלכת ישראל (באמצע המאה התשיעית לפנה"ס). הקים מערכת בטחון שגם בעיני האויבים שלנו מצפון מזרח הייתה הגדולה והעוצמתית שבצבאות. יצר קשרי מסחר וכלכלה עולמיים, עם מדינות האזור. החזיק בידיו כמעט את כל הסמכויות, למעט ענייני תרבות ודת. את אלה מסר בידי אשתו איזבל שהביאה לארץ את אמונת בית אביה הצידוני, שהאמין בבעל ובאשרה.
אחאב לא היתה "אנטי" מסורת ישראל אלא די אדיש לה. הוא ראה את אליהו כ"עוכר ישראל" כי בגלל קללתו נעצרו השמים והכלכלה התרסקה למשך שלש שנים. כשאליהו התגלה אליו ודרש לכנוס את כהני איזבל בנוכחות העם בהר הכרמל הוא עשה זאת בלי היסוס. גם כששחט אליהו את כל כוהני איזבל הוא לא עצר בעדו. המטרה שלו הייתה לייצר חברה מבוססת וחזקה בלי שום רלוונטיות לסוג הדת שתשלוט בה.
בסוגיה הביטחונית לאחאב היתה משנה סדורה. הוא ראה את האיום הרחוק, זה שמגיע מצפון מזרח (אשור) וכדי לבצר את החזית הגדולה והמאיימת הזו ניהל אחאב את המערכה מול האויב הקרוב (ארם / סוריה) בלי להכניע אותו. היו שטענו שהוא אופורטוניסט. הברית שכרת אחאב עם האויב המר מסוריה, בן הדד, עורר כנגדו חלק מ"בני הנביאים" (אנשי התקשורת של אותם ימים). הם מחו והפגינו נגדו על כך שבמקום להשמיד את האויב במכה קטלנית העדיף לחבק אותם כדי להתמקד במערכה הגדולה יותר והחשובה יותר בעיניו, המערכה האשורית.
היחס שלו לתקשורת היה מסובך. היו לו "נביאים" שאמרו וכתבו את מה שנכון וראוי בעיניו. הוא ידע שיש גם דעות אחרות אבל העדיף להתעלם מהם "כי לא יתנבא עלי טוב כי אם רע". השלטון שמחזיק בערוצי תקשורת ושמדכא את הקולות המתנגדים היה חלק מתפיסה כוללת שטובתי היא טובת המדינה.
ובסוף הוא גם אהב את החיים הטובים. החמדנות דרדרה אותו מבחינה מוסרית. הוא חשק את גינת הירקות של השכן בשומרון אך נבות היזרעאלי סרב למכור אותה כי לא מוכרים נחלת אבות. בלית ברירה איזבל נכנסה לתמונה, מוטטה את מערכת המשפט ובביום תיאטרלי מושלם הוציאה את נבות להורג באשמת בגידה במלך. והמלך – הוא לא ידע. זה פשוט התרחש מתחת לאפו וכך, על פי דין המלכות, ירש אחאב את הגינה. עבירת "לא תחמוד" טיפסה במעלה העבירות של עשרת הדיברות והביאה אותו לעבירת "לא תרצח".
ההידרדרות המוסרית היא זו שהביאה את ה' לצוות את אליהו ללכת ולומר לאחאב – עד כאן: "הרצחת וגם ירשת"?! תמונת השיא של אחאב היא רגע פציעתו ומותו בקרב שברמות הגלעד. שותת דם עמד המלך על מרכבתו עד שקיעת השמש כדי שלב הלוחמים לא יימס. מותו ההרואי מגביה את קומתו כאיש שחי ומת למען עמו. בזכות המוות ההרואי הזה זכה אחאב, על פי "דורשי רשומות" (בבלי סנהדרין קד) לחנינה ולכניסה להיכל התהילה, כפי שנאמר בספר תהלים מזמור ס: "לי גלעד". זהו אחאב שמסר נפשו על ישראל בהר הגלעד.
אז מה זוכרים בסוף? ומתי מאתרגים? ומתי אומרים "עד כאן"?
חומר למחשבה.