מהשנים הרבות שאתם מקדישים ללימוד, כדי לבא ולסייע. מאותה אמת פנימית עמוקה, המדריכה כל אחד מכם ובגילוי האחריות לבני עמכם. מאותה הבטחה אישית להיות קשובים, עם לב רגיש ולא מנותקים.
ההיסטוריה שלנו הביאה רבים מאיתנו למציאות חיים מורכבת בכלל ויהודית-הלכתית בכלל. העם היהודי מוצא עצמו שוב ושוב במלחמה שלא הוא בחר. כך למשל, בשנים האחרונות האנטישמיות שוב מרימה ראש באירופה, ארה"ב ומדינות נוספות. היהודים ברחבי התפוצות מרגישים, בצדק, פחד קיומי. אז אם בעת כזו, יש מי שמבקשים לחזור מתוך אמונה שלמה, ולהצטרף הלכתית לעם היהודי – חובתנו לקבל את פניהם בסבר פנים יפות. במציאות חיינו במדינת ישראל נדרשת מנהיגות הלכתית אחראית, אמיצה וחזקה. הנהגה רוחנית המבינה את גודל השעה של דור גאולה, ושל אחים ואחיות החוזרים הביתה. המדרש מלמדנו: "גר שבא להתגייר פושטין לו יד להכניסו תחת כנפי השכינה" (ויקרא רבה ב' ת).
בשעות הארוכות שאתם מקדישים ברצינות רבה לניהול הדיונים המלומדים, ובזמנים הממושכים שאתם מנסים למצוא אחיזה בבירורי היהדות של מתגיירים המבקשים – דווקא עתה – לחזור ולהצטרף לעם היהודי. וזאת, אחרי שלמדו, טרחו, השקיעו והתאמצו לעמוד בכל הכללים הנוקשים המתחייבים מתוקף הצטרפות כזו, אתם חייבים להתייחס לבקשתם במכלול הרחב של העניין, לשמוע את הקריאה "מי לה' אליי" ולקבל החלטות אמיצות במצבים רגישים. וכן, רבים בעם היהודי נמצא במצב של מצוקה יהודית גדולה. "גרים הרבה הקב"ה אוהב אותו- שהניח משפחתו ובית אביו ובא לו אצלנו" (במדבר רבא ת', ב').
בימים האחרונים העליתי בכאב לדיון ציבורי מקרה שליוויתי לאחרונה. התגובות הרבות שמגיעות אלי ממחישות לי עד כמה מצוקת הגרות והגרים הולכת ומחמירה.
ר' השתחררה לא מכבר משירות צבאי, אך ממשיכה לעבור את הליך הגיור שהחלה בזמן שירותה, במעטפת הצבאית. ישנה טענה רווחת, שהגיור במסגרת הרבנות הצבאית הוא ידידותי יותר ומכיל יותר. כך גם אני למדתי לאורך השנים הרבות, בהן אני ומשפחתי מלווים גרות. רבות מהנשים הצעירות הנפלאות האלה גרות לא הרחק מביתנו, וכמו משפחות נוספות בקהילתנו אנו נענים לפניות רבות שמגיעות לרוב ממפקדים שמחפשים משפחות מלוות. לצערי, באותו דיון בבית דין צבאי, שהרכבו כמובן דחה את בקשת הגיור של ר', לא מצאתי לא ידידות, לא אוזן קשבת וגם לא חמלה. כן נתקלתי בקשיחות, אטימות ואדישות.
מעבר לתחושה הקשה שליוותה אותי וכמובן את ר', אי אפשר היה להשתחרר מסמיכות המעמד לשני האירועים המשמעותיים ט' באב וטו באב. בט' באב על פי המסורת, הבית הראשון נחרב בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, בעוד הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם. ובטו באב מצוין חג האהבה והאחדות, שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה.
אבל תרשו לי לחזור לאירוע הכואב. המועמדת לגיור נשלחה הביתה, כי "לא הלכה מספיק לשיעורי תורה"... ו"לא מצאה בזמן משפחה מלווה"... כאילו שהיא זאת האשמה ששנה שלמה איתרע מזלה והיא לא מצאה מי שילווה אותה לאורך כל התהליך הארוך והמייגע. על זה הם הכשילו אותה, וסירבו לצרפה לעם היהודי. שוב שאלתי את עצמי בעודי יוצאת דומעת מבית הדין האם באמת הם ערים לסיפור המיוחד של דורנו דור קיבוץ גלויות? עם שמנסה לחזור אל עצמו ומרפא את השברים שבין השבטים.
גם אם הם יסתתרו מאחורי סעיפים כאלה או אחרים או יחששו מגערות הממונים עליהם, באותו דיון מקומם - בתנאי משרד צבאי מחפירים של לכלוך ואי-סדר - היה הכול חוץ מאהבת חינם. היו אטימות, קשיחות ואיטום לב.
כאשר אנו נוכחים לדעת את עוצמת האנטישמיות, ששוב מרימה ראש ומכה תרתי משמע ביהודים במקומות שונים בעולם. במציאות כואבת בה יהודים שוב ושוב חשים מאוימים ומנסים להסתיר את זהותם, מה יותר מתבקש מלגלות רגישות ואומץ הלכתי ולצרף בשמחה גרות וגרים זרע ישראל שמרצונם החופשי עושים הכול על מנת לחזור הביתה ולהצטרף לעם היהודי. אף אחד לא מבקש הנחות בדרך או חלילה הקלות באופן הגיור, אלא הבנה לגודל השעה ורגישות למצוקת המתגיירים שהן בעיקר מתגיירות. תופעה שמחייבת דיון נפרד.
אני לא באמת מצפה מהממסד החרדי שישנה את דרכו, גישתו ואמונתו רבת השנים. אני כן מצפה מדיינים ציוניים היושבים בהרכב של בית דין רבני צבאי לגלות את הפתיחות המתבקשת, נוכח אתגרי השעה בפניהם ניצב העם היהודי. אחזור ואדגיש, אני חלילה לא מבקשת הנחות, הקלות או ויתורים בהליך הגיור שעוברים מי שמבקשים להצטרף לעם היהודי. אני כן מצפה להגיון בריא מצד אותם דיינים. רבים מתייאשים. חוסר האמון במערכת גדל בקרבם ובקרב משפחות מלוות וקהילות תומכות. המציאות שנוצרה רק מרחיקה.
הגיע הזמן שדיינים ציוניים יאמצו את הגישה של 'בית הלל' ולא 'בית שמאי, במיוחד בתקופה זו.
ד"ר עליזה לביא מכהנת כיו"ר מרכז הרצל.