כולנו אתיופים

צבע העור לא משנה, השפה לא משנה - כולנו גורשנו מפה לפני 2000 שנה. לאורך השנים כולנו היינו אתיופים לרגע, חשנו שונים, אולי מנודים לרגע או סובלים מסטראוטיפ שהודבק לנו. עודד רביבי נזכר איך לפני כמעט שלושים שנה נדרש לסייע למאות העולים מאתיופיה שהגיעו במסגרת מבצע משה

חדשות כיפה עודד רביבי 09/07/19 21:22 ו בתמוז התשעט

כולנו אתיופים
כולנו אתיופים, צילום: פלאש 90, רועי אלימה

אני זוכר היטב את השבת במאי 1991, באמצע התפילה, שנתבקשנו לבוא ולסייע למאות העולים מאתיופיה שהגיעו במסגרת מבצע משה למלון דיפלומט בירושלים. השפה היתה שונה, הריחות היו שונים, התרבות היתה שונה אבל התגייסנו כיוון שהשורש משותף, כולנו יהודים. בגלל השורש הזה והרצון לקיבוץ גלויות הצלחנו להתגבר על הפחד מפני זרים, נדמה שבשנים האחרונות הפחד מהאחר גבר, כור ההיתוך של ישראל כמדינה קולטת עלייה נמצא בסכנה והתחושה היא שכולנו אתיופים, חוששים זה מזה ופחות מתקרבים.

באתר קופת חולים כללית מטיבה לתאר ד"ר ליאת הולר הררי את חרדת הזרים של התינוק "תמיד הוא היה כזה חברותי, חייך לאנשים שהוא לא מכיר ועשה להם חנדלאך, ופתאום הוא מקביל את פניהם בבכי. מה קרה, השתנה לו האופי? ולמה הוא מסיט את פניו הצידה כשסבתא באה לביקור ומושיטה לו ידיים? זה ממש לא נעים.

יש סיבה ל"אופי החדש" של הילד: הוא עובר בהצלחה עוד שלב בהתפתחות. חרדת זרים: גם תינוקות, שהיה עד כה קל להעביר אותם לידיים אחרות או להשאיר אותם עם אנשים פחות מוכרים, מתחילים פתאום לבכות כאשר הם בחברת מישהו שזר להם. התינוק מבחין בין הדמויות המוכרות לו לדמויות שאינו מכיר. כל דמות שהתינוק פוגש לעיתים פחות מזומנות, גם אם היא בת משפחה, היא בעיניו לא מוכרת ומעוררת חרדה ובכי." ההיסטוריה מוכיחה כי גם לנו המבוגרים חשש מוטמע מהשונה, לא פעם נתקלתי בהרמות גבה כאשר סיפרתי על שיתופי פעולה עם אנשי שמאל.

התעקשתי להסביר שפגשתי אנשים ציונים וערכיים, לפעמים נתקלתי באוזניים ערלות. לעיתים סבלתי מדמוניזציה שעשו כלפי המתנחלים, היו כאלה שציפו למתנחל עם סנדלים, עוזי על הכתף וחולצה משובצת. לא עניתי על הסטראוטיפ המצופה ובכל זאת אני גר באפרת שבגוש עציון, מדבר עברית בדיוק כמו זו שבתל אביב, לובש את אותם הבגדים שבכיכר המדינה, אוהב את אותם סדרות. אולם כשאציג את עצמי כמתנחל אתקל כנראה בצעד אחורה של הצד השני ומכאן יהיה קשה להתחבר, להתחבק ולזכור שאנחנו אחים.

ראש הממשלה לשעבר דוד בן גוריון ז"ל ביקש לפעול למיזוג גלויות ובמקביל ליצור גם את דמות היהודי החדש, הצבר המחוספס, אוחז בנשק, עומד זקוף ומגן על אדמתו. במסגרת הרצון שלנו למיזוג הגלויות לא השארנו מקום לתרבויות אחרות. אלה שמהן כל אחד מאתנו הגיע, תרבות עולי תימן שחתכו לילדיהם פאות, העולים ממרוקו שדאגו לספר שהם עצבניים ועם סכין, האמירות כלפי העולים מרוסיה וההרתעות מהאתיופים. 

לצד החשש מהשונה כשלנו גם בהתנהלות בשאלת המגורים, בנינו בתוכנו גטאות, לכל עדה, לכל עלייה, פעם השיכונים, פעם בשכונות פעם במעברות ופעם רק בערים מסוימות. לא ידענו לייצר כור היתוך נכון. אירופה של שנות ה90 ביקשה להסיר גדרות, לנתץ את חומת ברלין, להפוך למטבע אחד. עתה משהגיעו מהגרים ממדינות ערב הנקרעות בכדורי רובה ופגזים, עלו הגדרות, כל מדינה מתכנסת לעצמה, החשש והחשד עולה.

 לנו בישראל אין את הפרווילגיה הזאת, אנחנו דוגלים ומבקשים קיבוץ גלויות, אנחנו מאותו המקום, מארץ ישראל גורשנו ולארץ ישראל ראוי שנשוב, כל יהודי, לא משנה צבע עורו, שפתו, כל שחשוב הוא שהוא גורש כמוני לפני 2000 שנה. לאורך השנים כולנו היינו אתיופים לרגע, חשנו שונים, אולי מנודים לרגע או סובלים מסטראוטיפ שהודבק לנו. הכאב שבקע מקרב עולי אתיופיה בשבוע שעבר מלמד שלא הצלחנו לחבר אותם, לא הצלחנו להתחבר אליהם ועתה הגיע העת לתקן.

עודד רביבי, הוא ראש המועצה המקומית אפרת

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן