להיות רווק זאת השפלה. כולם יודעים את זה. זה משפיל לענות שלא אתה לא יוצא עם מישהי, זה משפיל להרשם לאתרי הכרויות, זה משפיל לסמן בטופס 101 מצב משפחתי רווק. וזה משפיל להסתובב באותם הרחובות של אותה העיר שוב ושוב, שנה אחרי שנה, ושום דבר לא השתנה. חברים התחתנו ונעלמו, בחורות שרצית גם כן, ואתה עדיין כאן. הולך לבד ברחוב. איזו השפלה.
כשהגעתי לירושלים כל כך אהבתי את הקונספט הזה של ארוחות שבת. חברים מבשלים ונפגשים, כל אחד מביא את עצמו, ומשהו מעצמו, ואנחנו יוצרים משהו, ביחד. אתה חלק ממשהו. ככה הרגשתי באותה עת, כשהחלופה שהכרתי היתה לשמור שבת לבד בבית של ההורים. ושמחתי בחלקי. אבל יום אחד הייתי בסדנת כתיבה, וחבר הקריא בקול הרך שלו שורה רכה שכתב, "אין דבר בודד יותר מתבניות האלמוניום ברחוב אוסישקין". לא הבנתי. ביקשתי הסבר. ואז החברים בסדנה הסבירו לי שבעצם גם ארוחות השבת האלה הן בגדר השפלה. אנחנו לא בוחרים להיות כאן. אתה מבין?
ופתאום שנאתי את עצמי כשהלכתי ברחוב בערב שבת, עם תבנית אלומיניום או עם שקית ניילון ביד. כשמבטים הצטלבו עם זוג עם עגלה, הרגשתי שאני נושא אות קין. שהם בוחנים אותי. הם, הם שבעים מעצמם, ואני, החיים שלי הם עלבון. כשלון. והאלומיניום המתקמט, הניילון המרשרש, יעידו.
ויום אחד נמאס לי מזה. נמאס לי שמישהו אמר לי שהחיים שלי הם עלבון, ואני קניתי את זה. איזה טמטום. נזכרתי באיזו תובנה שהיתה לי (כמו כל התובנות) בהודו, ביום שבו הבחנתי שהכתפיים שלי דרוכות תמיד, שהשפלה קיימת רק אם אדם מוכן שישפילו אותו. אם יורקים עלי, אם דורכים עלי, זאת השפלה רק כל עוד אכפת לי מה חושבים. אבל אם שאר הרוח של אדם נמצא מעל כל זה, אם אדם מספיק לעצמו, מי ומה יכולים להשפיל אותו? ארוחות שבת לא היו משפילות לפני שאמרו לי שהן משפילות. אבל כשאמרו לי, בחרתי ליישר קו ולראות אותן כהשפלה. ובעצם כל הרווקות הזאת, בכל הסיפור הזה אני בחרתי ליישר קו עם איזה קול אלמוני שאמר לי שזאת השפלה.
אז למה ליישר קו אם אפשר לבעוט בהכל. אני לא זוכר אם קראתי איפשהו או שהמצאתי את זה, שמכובד הוא מי שנותנים לו כבוד. ואת הכבוד הזה גם אני יכול לתת לעצמי. בשנה האחרונה אני מסתובב בשבתות לא עם אלומיניום ולא עם ניילון, אלא עם שקית קשיחה של סברובסקי, כחול רויאל, לא מרשרשת, אתם יודעים, משהו כזה שמכבד את עצמו. אני הולך איתה ברחובות בכתפיים משוחררות, ומישיר מבט לעוברים ולשבים. זה אני. אני רווק. ואני מכובד. שאלו אותי השנה כמה פעמים בארוחות, פשש, מה זאת השקית הזאת. קנית יהלומים? ואני אמרתי, כן, לא בדיוק. יש לי פוסט לכתוב על זה. אז הנה, כתבתי.