אז פיניתי לי זמן לקרוא את הטור המדובר של רחלי מלק-בודה שבו היא עוסקת בתהייה שלה האם ילדיה יישארו דתיים. את האמת, אין הורה דתי שלא מתלבט בשאלה הזו וגם אני מזדהה עם חלק מהדברים שרחלי כתבה. ולמרות זאת, נקודה אחת הפריעה לי מאוד.
רחלי כתבה: "...כשלתי חינוכית. כל השנים סיפרתי לעצמי שאפשר לחנך ילדים לדתיות פולקלורית. שאם רק נשלח אותם לבית ספר מעורב ולא נלחץ עליהם בענייני יהדות, נצליח להוציא מהם את הדתי הפרוגרסיבי המושלם. יודע תורה אבל ספקן לגביה. מכיר הלכה אבל לא בהכרח נאמן לה"
ואני רוצה לומר שיש דרך לייצר חינוך כזה והיא תלויה בתורה איתה ניפגש.
במשך שנים, בישיבות, באולפנות, במדרשות במכינות ובתנועות הנוער מפגישים אותנו עם פרשנות חד-גונית, עם עולם הלכה שבו יש דרך אחת לקיים כל מצווה, עם דמויות מסוימות ושיטות מסוימות בעולם התורה ואח"כ אנחנו מתוסכלים שהדרך הזו לא מתאימה לכולם...
בעיניי, אפשר גם אחרת.
אפשר ללמד תורה עם פרשנות מגוונת ולהטמיע בילדים שלנו את ההבנה שיש כמה דרכים להסתכל על כל פסוק.
אפשר להשקיע בלימוד גמרא (כן, גם לנערות) וללמד את הנוער איך שואלים שאלות ואיך מנהלים מחלוקות.
אפשר להציג להם שותי"ם שונים כדי ליצור אצלם את התפיסה שדרכים שונות בהלכה היו קיימות תמיד וזה בסדר גמור.
אפשר לדבר עם הנוער על הקשיים שלנו בקיום מצוות כדי להוות להם דוגמא אישית על שמירת מצוות במציאות שבה אנחנו חיים.
אפשר להציג להם מגוון רחב של ספרי לימוד בכל נושא ולהעניק להם את מתנת הבחירה כדי שזה לא יבוא רק מלמעלה למטה.
והדבר החשוב הוא להאמין בזה באמת.
להאמין שיש מרחב רוחני גדול מאוד ואם הנוער ייפגש איתו הוא ירצה להיות חלק ממנו כי הוא יצליח למצוא בו את עצמו ולא רק דרך אחת, להאמין בעצמנו בדרך החיים שבחרנו ולא לשדר לנוער שאבא ואמא פשרנים וככה אנחנו רוצים שהם יגדלו, לדעת שאם אני רוצה לחנך לזה אני חייב ללמוד בעצמי ולא לבנות רק על מה שלמדתי בגיל 18.
הכישלון הוא לא בשאלה איך ייראו הילדים שלנו בעוד כמה שנים. הכישלון הוא שלנו שהראנו להם עולם תורה מצומצם כל כך והכרחנו אותם לבחור בין שתי אופציות של שחור ולבן...
יובל אהלי, רב ואיש חינוך וחבר בארגון רבני צהר.