לפני 16 שנים, נשלחתי לראיין את הרב שמואל טל לגיליון מיוחד של עיתון 'נקודה' שעסק בדמותם של הרבנים החדשים. היה לא קל להגיע לרב טל. בדרך הייתי צריך לעבור מחסומים של תלמידים ומזכירות אבל בסוף הצלחתי לקבוע אתו ראיון. לפני שנכנסתי לחדרו של הרב, אמרה לי המזכירה: "כשתשמע נקישות שלי על הקיר, תדע שבאותו רגע הסתיים זמן הריאיון שלך עם הרב". אני זוכר את הרגע הזה כמו היום. רגע, שבו אתה מתחיל להבין שמשהו פה לא ממש תקין. מה הסיפור הזה של לנקוש על הקיר?. הרב לא יכול להגיד לי שהוא צריך לסיים? המזכירה לא יכולה להיכנס או להתקשר ולהודיע שנגמר הזמן?
אין שום עבירה בנקישות על הקיר, אבל הן היו רק סמל למערכת הגינונים והמידורים שעטפה את הרב טל, מערכת שהתקשיתי להבקיע לפני, תוך כדי, ואחרי הריאיון. מאז ראיינתי עשרות רבנים, לכתבות ולספרים. גם לא נתקלתי בגינונים דומים, וגם הבנתי שאפשר ללמוד על רבנים לא מעט מרמת הנגישות שלהם לציבור. רבנים לא נגישים, שבנו לעצמם חצר ממדרת של עוזרים ומזכירים, הם בעיני תמרור אזהרה ליחסים לא בריאים בין הרב לתלמידיו. לאורך השנים פגשתי רבנים גדולים, עסוקים לא פחות מהרב טל, שאפשר להתקשר אליהם בכל שעה ולדבר אתם ישירות בלי לעבור בדרך מחסומים של מזכירות, עוזרים ומשמשים, ובלי התנהלויות מוזרות של נקישות על הקיר.
היזהרו מרבנים לא נגישים. היזהרו מרבנים עם גינונים לא שגרתיים.
עוד בנושא:
הרב שמואל אליהו: "אני לא ממליץ לשום אדם ללמוד שום הלכה ושום עצה מהרב טל"
בוגר ישיבת תורת החיים: "מה אני למדתי בישיבה?"