מלחמת יום הכיפורים יצרה רעידת אדמה נוראית עבור החברה הישראלית. אולם בעמק חרוד, בקיבוץ בית השיטה, האדמה רעדה בעוצמה חזקה במיוחד.
במלחמה זו נהרגו 11 חברי הקיבוץ המספר הגדול ביותר ביחס לאוכלוסיית המקום. חלק מהבנים הוגדרו כנעדרים תקופה ארוכה. כמו רבים מהחללים במלחמת יום כיפור, גם הנופלים מבית השיטה נקברו בקברים זמניים, כך שרק לאחר תשעה חודשים התקיימה לוויה משותפת.
מסע הלוויה נוראי, שבמהלכו הובאו החללים ממקומות קבורתם הזמני למנוחת עולמים. שניים מהנופלים היו בסדיר והשאר, אנשים שהתחתנו והקימו משפחות. חלקם היו אנשים מאוד מרכזיים במשק. המציאות הקשה הזו, שרבים מבני הקיבוץ נהרגו בן יום ובן לילה הובילה את החברים לחפש משמעות.
מתוך המסע הזה נוצר לחן מדהים מבית מדרשו של יאיר רוזנבלום לאחד הפיוטים המרכזיים בימים הנוראים – ונתנה תוקף. האסון הנוראי, שהתרחש במקום פסטורלי ושקט הוביל ליצירה נוספת הלוא הוא השיר 'החיטה צומחת שוב'. מדובר באחד השירים המשמעותיים והנוגעים ללב, שכתבה דורית צמרת חברת קבוץ בית השיטה. אצטט את הבית הראשון והאחרון
שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאֹפֶק וְעַד סַף
וְחָרוּבִים וְזַיִּת וְגִלְבּוֹעַ -
וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסַף
בְּיוֹפִי שֶׁעוֹד לֹא הָיָה כָּמוֹהוּ
הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִּת
אָבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב
וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַּיִּן
שֶׁהָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.
השיר כתוב בעברית רהוטה ושזורים בתוכו ביטויים הלקוחים מהתנ"ך . במהלכו מביעה דורית את התחושות המורכבות שלה בנפול יקירי בית השיטה. היא משקיפה מחלון ביתה אל האדמה השלווה ובאותו זמן מתייסרת מאובדן הבנים הקבורים בה.
קשה להבין את הניגוד שבין שלוות הקיבוץ לדממת המוות הזועקת, בין שדה הקרב לשדה החיטה. למרות הכאב הגדול כדור הארץ סובב על צירו באין מפריע השדות שפוכים הרחק והעמק נאסף אל ערבו, מן העפר העיריות עולות וכמובן החיטה צומחת שוב. וכך גם בקיבוץ השביל עם השדרה, על הדשא ילד וכלבו. החיטה משקפת את החיים. החיטה מוריקה מחדש וכך הוא העולם שמוסיף ומתברך שכן ההמשכיות חזקה יותר מהכול. העמק, הבית , הישוב הם עוגנים להמשך ואיתם השדות העיט והחיטה, שהופיעו בעבר ומופיעים בהווה ויופיעו בעתיד. יש למזג בין הכאב לחיים, בין החיילים שאינם אתנו לבין החיטה הצומחת שוב.
השבוע הייתי עם תלמידותיי בקיבוץ בית השיטה ונחשפתי לדמותה הענקית של ציפורה גלעד מחנכת דגולה מוותיקות בית השיטה שהלכה לעולמה. השכול היכה בה מספר פעמים. ב-1972 נהרג בנימין בעלה בתאונת דרכים, כעבור שנה במלחמת יום הכיפורים נפל בתעלת סואץ הבן יוחאי - אחד מעשרת הנופלים של בית השיטה במלחמה. היא מצאה נחמה בנכדתה עופרי, בתו של יוחאי, אך הגורל לא הרפה, וב-1985 נרצחה עופרי על ידי חייל מצרי בתקרית ראס בורקה. וכך היא כותבת בספרה:
"מדי פעם אני חוזרת ומהרהרת בחכמת חז"ל, שקבעו את הברכות. אדם מצווה לברך יום יום על היש, על היש הקטן שלו: בבקר – מברך שהקיץ, אכל מברך על המזונות... אנחנו חיים באינטנסיביות כזו יום יום את ההעדר , איש איש וההעדר שלו , וכמעט מנוע מאיתנו לשמוח על היש. טבע הוא באדם ואולי משום כך תיקנו את הברכות...".
ההיעדר שלנו ענק החלל עצום - 23,741 נופלים במערכות ישראל ובפיגועי טרור. המעבר לחגיגות של יום העצמאות מתאפשר רק אם נכיר ב"יש" הגדול ונדע לברך עליו. נשיר ונשמח נודה להקב"ה על המתנה הנפלאה של מדינה ועצמאות זה יש ענק וזכות שנפלה בתקופתנו אסיים בתפילה מלב דואב: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".
הכותב הוא יו"ר ארגון רבני ורבניות בית הלל ורב מושב משואות יצחק