22 שנים אחרי: כולם צריכים לעשות חשבון נפש

רצח רבין תפס את תמר אסרף לאחר שירותה הצבאי כשהיא בתהליך ההתקרבות לדת כשמראה החיצוני משיייך אותה ל"מחנה הרוצח". אחרי 22 שנים היא קוראת לכל החברה הישראלית לערוך חשבון נפש - כל אחד אצל עצמו ולא אצל השני

חדשות כיפה תמר אסרף 02/11/17 16:00 יג בחשון התשעח

22 שנים אחרי: כולם צריכים לעשות חשבון נפש
תמר אסרף, צילום: מירי צחי

שנה לפני כן השתחררתי מהצבא והתחלתי ללמוד יהדות בירושלים, כשברקע הפגנות סוערות נגד הסכמי אוסלו. אני, שיצאתי להפגין בכיכר מלכי ישראל בעד ההסכמים, פתאום מצאתי את עצמי שקועה עמוק בעולם חדש לחלוטין, מוקפת באנשים שמעולם לא הכרתי. לומדת יהדות ותורה, לומדת את עצמי, לומדת אותם. ההליכה ברחובות העיר ירושלים באותם ימים נעה בין פיגועים נוראיים להפגנות כואבות. ואצלי היא נעה גם בציר נוסף, שבין הפנים לחוץ, כשאני לומדת ומגלה לאט לאט איפה נפגשים שני הצירים האלו, ואיך מצד אחד של הכיכר אני עוברת לצד האחר, חוצה את הקווים שבין המחנות צעד אחר צעד, ומבררת לעצמי את עצמי.

בשבת בה נרצח רבין הייתי בבה"ד אחד, ובצהרים של אותו היום הבנתי שהבחור המקסים שהכרתי לא מזמן, קצין צעיר מגולני, יהפוך להיות בעלי, ובהתרגשות הזאת הוצאנו את השבת כדי לגלות כמה שעות לאחר מכן שרבין נרצח.

אני לא אשכח את הנסיעה בבוקר באוטובוס ממצפה רמון לירושלים. לבושה בחצאית שהחליפה את הג'ינס הנצחי שלי הכרזתי שאני שייכת למחנה הרוצח, מבטים זועמים ננעצו בי במהלך הנסיעה, ואני - שעד לא מזמן הייתי במחנה השלום - לא הבנתי בכלל לאיזו מערבולת אני נכנסת.

22 שנים עברו מאז אותו היום, וההיכרות שלי עם מה שמכונה 'מתנחלים' ו'ימנים' הלכה והעמיקה. 22 שנים של ימי זיכרון שבהם מאות אלפי אנשים מצאו את עצמם על ספסל הנאשמים על לא עוול בכפם. ימי הזיכרון שסיפרו על הסתה שקדמה לרצח הפכו למסע הסתה בפני עצמם. כלי התקשורת טרחו להביא עשרות מרואיינים שהשמיצו, השחירו, האשימו והכפישו ציבור שלם בנשימה אחת לצד גינויי הסתה וקריאה לחשבון נפש, של צד אחד כמובן, כי לסיפור הזה אין שני צדדים.

עם השנים נוצר תהליך מעניין. הצד הנאשם החל לזקוף את ראשו ולהשמיע את קולו, והצד המאשים מיתן במקצת את הצורך הכפייתי להכליל ולהאשים. תנועות הנוער השכילו לבנות גשר מעל התהום, ובעצרת השנתית נוצר שיח חדש שכלל הקשבה במקום האשמות.

כדוברת של מועצה אזורית ביו"ש שמתי לב שמידי שנה אנחנו נדרשים להוכיח - כיצד מערכות החינוך שלנו מציינות את היום? מה עושים כאן עם הזיכרון של רצח ראש ממשלה בישראל? כיצד מלמדים כאן את מורשת רבין? חייבת להגיד בכנות, שלא קל לי עם התשובות.

היום אני מבינה שעשינו כולנו טעות גדולה. להט המאבק ועוצמת הרגשות לא איפשרו לנו יחד להבין את גודל המשימה והמשמעות שהיום הזה מסוגל לו. כשצד אחד דורש התנצלות עם אצבע מאשימה והצד השני עסוק בהתגוננות, ושניהם יחד דורשים חשבון נפש אבל לא מעצמם, אנחנו לא לומדים כלום. אם היינו כמדינה משכילים להפוך את היום הזה ליום מורשת העם היהודי, לבירור מי אנחנו, החל מ"לך לך לארצך" דרך "לא תרצח" - היינו מצליחים ליצור תיקון גדול ליום הזה. במקום זה אנחנו עסוקים במורשת רבין, מורשת שאת חלקה - עם כל הכבוד - רבים לא רוצים לשמר. הסכמי אוסלו הם מורשת שעלתה בדם רב, דם של קרובי משפחה, חברים ושכנים. הוויתור על חבלי המולדת בעד הסכמי שלום לא ממש מתיישב אצלם עם שום משוואה. כשכורכים את מורשת אוסלו עם רצח רבין, מנתקים מיידית ציבור שלם.

באמת ראוי שכל אחד מהמחנות יעשה חשבון נפש, בעיקר למען הדורות הבאים. מחנה אחד חייב להבין שכחלק מאמונתו בעם ישראל, בארץ ישראל ותורת ישראל, הוא צריך לעסוק ביום הזה בדברים משמעותיים וחשובים שקשורים להבנה שזו לא דרכנו, לא מתוך תחושת אשם אלא מתוך תחושת אחריות לאומית. והמחנה האחר חייב להבין שאם הוא באמת רוצה שיעסקו כאן כולם ביצירת סבלנות וכבוד, ואיך בשום אופן לא נגיע שוב לרצח, לא של ראש ממשלה ולא של אף אחד אחר, כדאי שאת מורשת אוסלו והאצבע המאשימה ינתק מהיום הממלכתי הזה, ולא יעסוק בהסתה בזמן שהוא מגנה הסתה.

זכרון הרצח צריך ליצור אצל כולנו מחויבות לאומית, ולכן כדאי שכבר מהשנה הבאה יהפוך יום הזיכרון להירצחו של ראש ממשלתנו יצחק רבין ליום לאומי, בו עוסקים במורשת של עם ישראל דרך כל התחנות שעיצבו ויעצבו את מהותנו, מתוך הזיכרון שכולנו שבטים שבטים שונים זה מזה, משלימים זה את זה – אחים.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן