קשת אחים אחרי הפסקת האש: מי מדמיין שהאיראנים באמת יוותרו על כור גרעיני?

הבעיה היא שהנפש לא מסוגלת להגיב מהר כל-כך לכל השינויים האלה. לעבור בבת אחת ממצב מאה למצב אפס, בהינף מתג לקיים שגרה ולשכוח את כל החרדות שליוו אותנו רק שנייה לפני. כולנו מתוחים עד הקצה, בין אם אנחנו מודעים לזה ובין אם לא, והמתח מגיח בכל מיני סמטאות לא צפויות. ורשמית העולם ממשיך לנוע - היה אוליטמטום ועכשיו מה? הפסקת אש ואחריה?

הצד השני ממשיך לדהור לתהום

תדמיינו לעצמכם שני רכבים דוהרים זה מול זה בכביש צר. משחק הצ'יקן הידוע לשמצה. אם אף אחד לא יסטה, תהיה התנגשות קטלנית. מצד שני, הראשון שיסטה, ימצמץ ראשון כמו שמנסח זאת שלינג, יפסיד. מי יסוג ומי יישאר וימשיך לדהור, זו השאלה שתכריע את המצב, אבל מה יקבע מי תיסוג?

פרופ' תומס שלינג, זוכה פרס נובל יחד עם פרופ' אומן על תיאוריות בתורת המשחקים, חקר את שאלת הגבול בעולם של איומים אסטרטגים. שלינג חושב שהמשאית שתיסוג היא זו שתחשוב שהצד השני ימשיך לדהור מולה. ואיך יוצרים בצד השני תחושה שתמשיכו לדהור? משדרים נחישות אומר שלינג, מצב שבו לכאורה אין לכם ברירה אלא להמשיך לנסוע קדימה, והוא מדמה את זה למצב שבו הנהג משליך מהחלון את ההגה שלו. גם אם ירצה לא יוכל לעצור. מצב שיחייב את הצד השני לסגת.

נשיא ארה"ב טראמפ ניסה לשדר את זה לעולם באיומים שהלך והגדיל עד למועד פקיעת האוליטמטום. אבל האם הצד השני קנה את זה או שמי שבעצם משדר שההגה שלו הושלך מהרכב זו איראן ולכן טראמפ אולי מאיים אבל הצד השני ממשיך לדהור?

ההנהגה של איראן משדרת לעולם: לא נסטה מהמסלול. נמשיך בכל מחיר להתנגשות. אולי יש עכשיו הפסקת אש אבל מישהו משלה את עצמו שהם באמת יסוגו מהתוכניות שלהם לכור גרעיני ולאיום על ישראל? השיח האיראני רווי במונחים של שליחות, של הקרבה, של ייעוד היסטורי. זה לא רק מסר פנימי. זו אסטרטגיה. אסטרטגיה של תפיסה אידיאולוגית שלא מוכנה להתפשר.

כמו היטלר שהעדיף גם בזמן קריסת הצבא שלו להוליך עוד רכבות עמוסות יהודים לאושוויץ במקום להסיט קווי אספקה לוורמאכט, גם הנהגת איראן מוכנה להוליך את עמה להתמוטטות כלכלית למען המשך התחמשות ולחימה במערב ובישראל.

לעומת לחימה אידיאולוגית, ישראל וגם ארה"ב, מונעות משיקולים רציונליים. זה אומר לחיצה על הברקס ובדיקת חלופות, חיפוש מוצא. אבל לפי התיאוריה של שלינג - הרציונליות הזו עלולה להפוך לחיסרון. כי הצד השני, איראן, תמיד יודע שבסוף למרות כל האיומים, טראמפ יחפש דרך למשא ומתן ולא ישבור את הכלים עד הסוף. המערב יחפש עוד תיקון, עוד דחייה. עוד הפסקת אש זמנית.

האם טראמפ והאיומים שלו באמת מעבירים נחישות דומה לזו האיראנית? האם עדיין תימצא נקודה שבה המערב שכבר התרחק ממלחמות אין ברירה יהיה מוכן לשדר - אם תהיה התחמשות גרעינית לא נסיט את הגה וזרקנו אותו מבעד לחלון?

שלינג מציע לא להיות חסרי אחריות אבל גם לקיים נחישות שתיצור הרתעה. כי בלי הרתעה - ההתנגשות לא נמנעת. היא רק נדחית.

לפני 45 שנה, ערב תקיפת הכור העיראקי, התנדנדה ישראל בין הצורך לתקוף לפני שהכור יהפוך גרעיני לבין החשש שתקיפה תסלים את הסכנה. ליצור הרתעה דרך נחישות או שוב לדחות את המבצע שכבר נדחה כמה פעמים. על הכביש הצר של המזרח התיכון, כל סטייה לא נכונה יכולה לגרום לתאונה קטלנית אבל כל החלטה היא לדורות קדימה.

עו"ד אורי אגוז | , צילום: פרטי

תקיפה הכור העיראקי חלק שני

"אנחנו כבר משגעים את הטייסים שלנו", אמר לראש הממשלה וכמעט הרים את הקול מרוב תסכול. "אי אפשר לבטל את זה שוב!" שלוש פעמים נדחה המבצע המתוכנן. ב -10 במאי, כשהטייסים כבר עסקו בהכנות אחרונות, קיבל הודעה שהמבצע בוטל כי היה חשש שמידע על קיומו דלף. אחרי שחלפו כמה ימים ולא עלה שום פרסום באף אחד מעיתוני אירופה, קבעו מועד ושוב החלו ההכנות אך גם המועד הזה נדחה. הוא הציע לבגין את סוף החודש אבל בגין שחשש לפסגה שעמדה להתקיים עם סאדאת ימים ספורים אחרי, ב-4 ליוני, התעקש לדחות. עכשיו עמד מולו דוד עברי, מפקד חיל האוויר, ותבע שיקבע מועד קרוב תוך ימים. לא שבועות אפילו לא שבוע. ימים.

בעצמו הרגיש כבר את עצבי הטייסים מתוחים עד לקצה. איש מהם לא דיבר על כך והם היו נכונים לקיים את מה שיוחלט, אבל כולם היו נוכחים בהלוויה שהתקיימה חצי שנה לפני, כשנהרג בן, אהוד בן אמיתי, סגן מפקד הטייסת שהתאמן איתם לטיסה. בן היה נערץ בקרב הטייסים. המוות שלו טלטל את כולם והבת הקטנה, מיה, היתה מוכרת לכולם. ישובה בזרועות אמה בשבעה, הצטנפה בזרועותיה מסתירה פניה בחיקה כשהגיע בלווית בכירי החיל לבקרה. הוא זכר את הפעוטה שמשכה בשרוול האם כשהאריך בדברים וישבח את בן. הוא באמת אבדה גדולה לחיל אמר והתכוון לכל מילה. נכונו לו עוד כאלו עלילות. ואסתי האלמנה הנהנה בחיוך עצוב והוא נדר אז לעצמו לוודא שמקפידים לבקר אותם גם תוך כדי האימונים.

קצת לפני שהגיע לשיחה אצל בגין צפה באימון האחרון של טייסיו. את מטוסי ה f-16 - קיבלו רק בשנה האחרונה בזכות ההפיכה באיראן שהובילה לביטול העסקה האמריקאית עם השאה. אז הוקדם משלוח המטוסים לישראל והמבצע הפך אפשרי. לפני כן התאמנו על מטוסי הפנטום עד שהבינו שאין שום סיכוי לקיים טיסה למרחק כזה עם הפנטומים ומגבלות הדלק שלהם. כשהגיעו המטוסים החדשים נלחמו ביניהם הטייסים מי יקבל הכשרה לצאת למבצע אבל הסכנה הייתה ברורה לכולם. בתרגולים הממושכים קיבלו כסף עיראקי למקרה שיופלו מעל עיראק. ננסה לחלץ אתכם, הבטיח, אבל כולם ידעו שהסיכוי לחלצם יהיה קלוש. כולם נלחמו על הזכות לצאת למבצע אבל השינויים התכופים והלחץ סביב הכרת המטוס החדש והמגבלות שלו וההחלטה שלו עצמו על תדלוק חם תוך כדי שהמטוסים כבר מונעים כדי למצות כל טיפת דלק, החלטה חריגה שסיכנה אותם מאד, הוסיפה גם היא על הלחץ של כולם.

עכשיו עמד מול בגין ותבע שיצאו למבצע תוך ימים. אי אפשר למתוח מדי את הנפש חשב לעצמו כשהביט בראש הממשלה שישב מרוכז וחיכך את אצבעותיו זו בזו. גם הוא כבר צריך לפלס את הדרך בין שיקולים עניינים וצבאיים לשיקולים פוליטיים ובחירות קרובות. עברי לא העז לומר מילה על נושא הבחירות אבל גם הוא היה מודע לקיומן הקרוב. "הטייסים חייבים לצאת" הוסיף בקול שקט כשראה שבגין מתמהמה "זו שעת כושר שאסור לנו להחמיץ".

בגין שתק ובסוף נשא אליו עיניו ולאט הנהן. "ערב חג השבועות" אמר. שבעה ביוני. תודה אדוני, אמר וסב לאחור לצאת. ורק רגע לפני הדלת הסתובב. "ולא נדחה?" ביקשו עיניו לוודא. "ולא נדחה" ענו עיניו של בגין. ועברי הניד בראשו וסגר אחריו את הדלת. רק אז הרשה לעצמו ליטול נשימה מלאה. "מבצע אופרה" יצא לדרך.

הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') שופטת לשעבר בעבירות טרור, כותבת לתיאטרון ולמסך. blueori@gmail.com.