הרב הראשי לישראל, הרב דוד יוסף, חשף השבוע נתון שלדעתו אמור היה להגחיך את מאמצי נשות ההלכה להבחן ברבנות: רק שש נשים נרשמו לבחינות הרבנות מאז נפתחו. המספר מוצג כהוכחה לשוליות שלהן, אבל דווקא אני קורא אותו אחרת.
נשים שגדלו בעולם שציפה מהן לא לתבוע רבנים בבית משפט, שלא הכשיר אותן לתבוע מעמד רוחני, שלא פתח בפניהן את הדרך לתבוע - ובכל זאת תבעו: זה לא סימן לשוליות. עמידתן לאורך הדרך כשבגץ דחה ודחה וכשפסק לטובתן והממשלה לא יישמה, ושוב בדיון בכנסת ובג"ץ נוסף - זהו סימן לעוצמת העוול שחשו, עקב חשיבות התורה בעיניהן.
חלקן אגב, מספרות, שזמן ההרשמה היה קצר ולא כלל את תאריך הבחינה שעדיין לא התפרסם נכון לכתיבת שורות אלו. שש נשים שנרשמו לבחינות לאחר שנים של הרתעה, קשיים מנהליים ומאבקים משפטיים הן אש שדולקת גם כשמכסים אותה באפר. המספר "שש" אינו מעיד על חולשת הנצורות בביורוקטיה - אלא הוא מעיד על עוצמת המצור.
"הייתי יכול לומר: חמש נשים, מקרה חריג, אין תקדים, נחכה. ואהיה גזלן ולא דיין"
כשאני לומד עם תלמידים את פרשיית בנות צלפחד, אני שואל: האם היה על משה להמתין למדגם מייצג? חמש נשים עמדו לפניו ותבעו נחלה. לא תנועה, לא ארגון, לא תקדים. מדוע ניתנה להן "זכות עמידה" לתבוע בכלל? התורה מלמדת שלפעמים המיעוט המספרי הוא עצמו עדות על מורכבות המצב. אני שואל את עצמי בכנות: האם הייתי פוסק נכון בשאלת נחלת הבנות? ברור לי שהייתי יכול - בתום לב מלא - לומר: חמש נשים, מקרה חריג, אין תקדים, נחכה. ואהיה גזלן ולא דיין.
הרשב"א, גדול פוסקי ספרד במאה השלוש עשרה, לא חיכה לשש. הוא פעל עבור אחת. בתשובה א, ק נשאל הרשב"א שאלה פרקטית הנוגעת לאשה המלמדת תלמידים - כיצד תוכל להתפנות בהיעדר בית כסא מוסדר. זו אינה שאלה תיאורטית על מעמד האשה, זו שאלת ניהול שגרה יומיומית של מורה בשר ודם. הרשב"א נשען על כתב יד שבידיו ומתקן מהלך שלם בגמרא.
תיקון גירסא הוא הכלי ההלכתי הכבד ביותר שיש - פוסקים שומרים אותו לצרכים למדניים עמוקים, כאשר פשט הנוסח הקיים אינו מסתדר עם מכלול הסוגיות. שימוש בו כדי לפתור בעיה מנהלית של מורה אחת - זו בחירה שמגלה עד כמה המציאות שלפניו הייתה חשובה עבורו. בעיניו, מציאות אנושית של אשה לומדת ומלמדת היה נתון הלכתי מחייב.
כשהרשב"א פסק על פי אישה - מיכל בת שאול
בהקשר אחר, הרשב"א הלך רחוק יותר. בפסיקת ברכות נשים על מצוות עשה שהזמן גרמן - שאלה שפילגה את הפוסקים מאז ימי הגאונים ועד היום - הוא פסק על פי מיכל בת שאול. לא על פי פשט הגמרא, לא על פי סברה עצמאית, אלא על פי מה שאשה חכמה נהגה. הוא כתב "מסתמא מיכל בת שאול מברכת היתה" - ועל בסיס זה הכריע. פוסק שנסמך על פסיקת אשה כמקור הלכתי לגיטימי, כנגד פשט הסוגיא, אינו מתיר בדיעבד. הוא בונה יסוד רעיוני: פסיקת אשה חכמה היא מקור, לא רק נוהג.
הר"ן, תלמידו ויורשו של הרשב"א, על פי המסורת הרבנית, לא הסתפק ביסוד שרבו בנה. הוא פיתח את הצעד הבא. בדיונו על כשרות נשים לדון ולהעיד הוא תקף בחריפות יוצאת דופן את הדעה שפסלות האשה לדיינות היא קטגורית ומהותית - ובחר בניסוח חריף: "אי משום הא לא איריא." בביטוי זה הר"ן תקף את הר"י מיגאש - כמדומני באופן יחידאי בכתיבתו - אבל לא על הערך, אלא על היישום.
הר"י מיגאש צייר עולם אידיאלי של אמון: האשה אינה צריכה להופיע בבית הדין כי היא מיוצגת נאמנה על ידי הגברים בחייה. הר"ן מקבל שבעולם כזה - עולם של אמון ונאמנות - האיסור תקף. אבל להפעיל את האיסור כשהאידיאל לא קיים - לא זוהי שמירת המסורת. זהו שימוש במסורת נגד כל עצם מטרתה. כי מה שהר"ן רואה לפניו הוא אשה שנאלצת לייצג את עצמה בדיון על גופה וממונה - ומערכת שמונעת ממנה להופיע. הם מיישמים אידיאל של עולם שלא קיים כדי לחנוק עולם שכן קיים.
אלו לא מספרים קטנים. אלו מנהיגות בתחילת דרכן
החריפות של "אי משום הא לא איריא" נובעת מכך שטיעון שנבנה על כבוד האשה ואמון בייצוגה הופך לנשק שמונע ממנה להופיע כשהיא רוצה - ויותר מכך, כשהיא צריכה. זו אינה "התאמה למודרנה" - זו פסיקה הלכתית קלאסית שאומרת: הדין תלוי בעובדות, והעובדות השתנו. הלכה שנגזרת ממציאות אידיאית אינה יכולה לכבול מציאות שבה האידיאל לא מתקיים - בלי לבדוק תחילה האם האידיאל אכן מתקיים. הר"ן ידע שרבו בנה מאשה אחת חכמה יסוד חזק שהוא מצע, להגדיל תורה ולהאדירה. רבו ידע על אחת שמתאימה ללמד את התלמידים הרבים והתלמידות הצמאות לדעת, הר"ן הסתמך עליו לבנות קומה של צדק לכלל ישראל.
שש נשים נרשמו לבחינות. הרב יוסף רואה בכך הוכחה שהשערים ראויים היו להישאר סגורים. הרשב"א ראה אשה אחת מלמדת - והוציא את הכלי ההלכתי הגדול ביותר שלו. הר"ן ראה נשים מגיעות לבית הדין - ופסק שהמציאות עצמה שינתה את הדין.
"כֵּן בְּנוֹת צְלׇפְחָד דֹּבְרֹת" - לא רק: נכונה תביעתן. שאלתי את תלמידי כיתה ה', מדוע הקב"ה בוחר סגנון זה. תלמידה אחת הסבירה ש"דוברות" בלשון המקרא אינו תיאור של מי שמפתחת טענה, אלא כינוי למי שמנהיגה ומורה לרבים. הקב"ה לא אישר את הבקשה - הוא הכיר בדוברות. בנות צלפחד היו חמש. הרשב"א פעל עבור אחת. שש נשים עמדו לפני שערים שהיו סגורים שנים - ודיברו. אלו לא מספרים קטנים. אלו מנהיגות בתחילת דרכן.
הרב עזרא קליין בוגר כולל ארץ חמדה, חבר ארגון בית הלל, מורה ומרצה בנושאי אמונה, הלכה ומדע.