השבועות האחרונים מציבים את צה"ל ואת החברה הישראלית כולה בתוך אחת התקופות המורכבות ביותר שידענו, עם לחימה מתמשכת, שחיקת כוחות, עומס בלתי פוסק על מערך המילואים ובעיקר מציאות שבה החלטות מתקבלות תחת לחץ מבצעי מתמיד. למול זה, ניתן לתהות על ההחלטה של הרב אלי סדן לפרסם קריאה לתלמידיו ולראש הממשלה נתניהו שעוררה מחדש את הדיון הישן על שירות משותף ושילוב נשים בלחימה.
הרב סדן צודק - במציאות אידיאלית
השבוע עורר הרב סדן, ראש מכינת עלי, סערה כאשר יצא נגד שילוב פרמדיקיות ולוחמות בכלי רק"ם לצד חיילים, וטען כי מדובר בהפרה של פקודת השירות המשותף ואף במצב שמוביל ל"כשל מוסרי" חמור. הרב סדן לא ממציא בעיה, אלא מצביע על מתח אמיתי שקיים כבר שנים בתוך הציונות הדתית, בין הרצון לשמור על מסגרת הלכתית ברורה לבין המציאות של צבא שנמצא במלחמה.
כוחות חטיבה 401 בלבנון, צילום: דובר צה"ל
חשוב לציין שיש להעריך את הרב סדן על פועלו שמביא כל שנה עשרות בוגרים לסיים קורסי קצינים שונים. ובמובן הזה, הרב סדן צודק. במצב אידיאלי, כשהכול מסודר ומתוכנן - אין סיבה שחייל דתי יידרש להימצא בסיטואציות שמערערות את הגבולות ההלכתיים שלו. זה מה מה שהחרדים דורשים שנים, ומשתמשים בו כתירוץ לאחוזי הגיוס הנמוכים שלהם.
השיקול המבצעי קודם
אלא שההבדל שאנשי הציונות הדתית אמורים להבין, הוא שמלחמה היא לא מצב אידיאלי. מדובר במציאות שבה ההחלטות מתקבלות לפי מה שמציל חיים כאן ועכשיו - לא לפי מה שנראה נכון לפי הספר. כשכוח נתקל או כשמתנהל אירוע, אין את הפריבליגיה לבחור האם מי שיתפעל יהיה גבר או אישה - פשוט לוקחים את מי שהכי זמין ומוכשר להציל חיים . וזה בלי להיכנס בכלל לסוגיית פערי כוח האדם הענקיים שהצבא סובל מהם בעקבות הלחימה המתמשכת.
וכאן מגיע הפער המרכזי בין הטענה של הרב סדן לבין המציאות: השיקול המבצעי קודם. כאמור, הציבור הדתי־לאומי, בניגוד לציבורים אחרים, הבין את זה לאורך השנים. הוא לא בחר לצאת מהמערכת כשנהיה מורכב. להפך. הוא נכנס פנימה, השפיע, מחה כשצריך - אבל נשאר חלק ממנה, מתוך הבנה לגודלה ולחשיבותה, והעלה לשיח בעיות בשירות כשהצבא התמקד יותר בבניין הכוח - ולא בהפעלתו.
יש להכיל את המורכבות
כשהדיון הזה מתנהל עכשיו, תוך כדי לחימה, ובזמן שהוא מלווה בקמפיינים כמו זה של "בוחרים במשפחה" - כולל סרטון הבינה המלאכותית שמציג אישה בנמ"ר כאויב הכי גדול של צה"ל - הוא כבר לא רק דיון ערכי, אלא הופך למשהו שמחליש את הצבא מבפנים. בסופו של דבר, מי שנמצא בתוך הנגמ"ש לא צריך לשאול אם זו סיטואציה אידיאלית. הוא שואל אם מי שלצידו יודע לבצע את המשימה או להציל חיים. ואם אין מישהו שיודע, אז עדיף מישהי שיודעת.
אנחנו לא נמצאים במציאות מושלמת של ישיבה בתוך בתי המדרש והתפלפלות בסוגיות תיאורטיות מעל דפי הגמרא, אלא במצב בו הנהגה הרוחנית שלנו צריכה להבין ולהכיל את המורכבות. הבחירה לעורר סערה נוספת כזו בשלב במלחמה, כשעשרות אלפי מילואימניקים מתגייסים מחדש והמשפחות שלהם צריכות להתמודד עם זה, יכולה להתברר כקריטית שתשפיע בצורה הרסנית על הניצחון במערכה - שכולנו כל כך מייחלים להגיע אליו כבר.