פעם רצינו להקים עמותת נשים שתחבר בין נשים דתיות ציוניות, חרדיות ומהציבור הכללי. היינו שלוש, מלי אשת עסקים נדירה בחוכמתה מהציבור הכללי; ג' אשת חינוך רבת פעלים ובתו של רב ידוע מאד; ואנוכי. קראנו לקבוצה "עזרת נשים". למפגש הראשון בבית הרב התקבצו נשים מרתקות מכל קשת החברה. היו מעגלי שיח, קבוצות דיון. כולנו מצאנו נקודות משיקות משותפות למרות הבדלים והיה קסם באוויר, הרגשה של תקווה. אבל אז הגיע המפגש החמישי שהיה סביב הגיוס. הבנו שזה יהיה רגיש, ידענו שזה מורכב, עשינו כל מה שאפשר כדי לקיים שיח. אבל הכל התפוצץ.
הילד שלי כן והילד שלך לא
בסוף, אחרי כל הרצון והלב שהיו שם לכולן, בסוף עמדו אימהות זו מול זו, ואמא אחת ידעה שבגיל 18 היא תתחיל לחפש שידוך ונדוניה לבן שלה, ואמא אחרת ידעה שבגיל 18 היא תפסיק לישון כי הבן שלה ילך למקום שבהגדרתו מסכן את חייו. וזהו. ואי אפשר היה לצלוח את האמת הבסיסית הזאת. זה היה מעבר לכוחותינו האנושיים להחזיק שיח ענייני ומחבר. בסוף, למה הילד שלי כן והילד שלך לא.
אמא וילד. ובתוך הסערות סביב חוק הגיוס של החרדים התגלה עוד סוג של אמהות. האמהות המאמצות של הנערים החרדים שבחרו להתגייס ומשפחתם קרעה אותם מתוכה. או שהם קרעו עצמם ממנה. תלוי את מי שואלים. אבל לכל לנער חרדי כזה שמוגדר חייל בודד משלבים משפחה חדשה שתלווה אותו. נולדת לו אמא. לא ביולוגית אבל אמא. בשבעה באוקטובר נפלו חיילים חרדים כאלו. והאמהות? הנה סיפור אחד.
הפגנה נגד גיוס חרדים, ארכיון | , צילום: Chaim Goldberg,Flash90
"אבל בסוף הוא לא הבן שלך. את מבינה? ומי שיחליט הם ההורים שלו". היא הסתכלה על צמיד היד העדין שעל פרק ידה של הקצינה הצעירה שישבה מולה וניסתה לעדן ברכות את מה שאמרה אבל עדיין חשבה לעצמה שהיא צעירה מדי לתפקיד כזה וחשבה לעצמה גם בשביל מה בכלל את מנהלת את המאבק הזה. מה בכלל את דוחפת את עצמך לתוך הביצה הטובענית הזאת כשלא משנה מה תעשי תמיד בסוף אפשר להגיד לך "אבל בסוף הוא לא הבן שלך" וכל הטיעונים יתמוססו לאבק ומה שהכי מרגיז שזה גם נכון. בסוף מאיר הוא לא הבן שלה.
למרות שכשהגיע אליהם באותו ערב ראשון, בן 16, מבולבל אבל מדויק עם עצמו, ואמר שהוא שם לא רוצה יותר להיות, שאבא שלו אולי רב גדול ונחשב ומוכר ורבבות מקשיבים לשיעורים שלו ובכל זאת את הבן שלו יחידו אהובו הוא לא מצליח לשמוע ולכן החליט וגמר בדעתו שהוא שם לא ממשיך, והיא כבר אז הרגישה קרבת לב לנער הרך הזה שהבלורית כיסתה את עיניו ובכל פעם משך אותה הצידה חושף ריסים כהים ועדינים שביקשו להצל על הסערה שהתחוללה בפנים אבל לא יכלו להגיף באמת את הכל. "אבל הם בטח מאד דואגים לך ואוהבים אותך. אף הורה לא מוותר על הילד שלו", אמרה לו מתוך תחושת ביטחון חזקה שזה מה שהיתה רוצה שיגידו לילד שלה אם היה מחליט לעזוב את הבית. אבל מאיר חייך מין חיוך משתומם כאילו אומר, באמת את מאמינה ככה? אז כנראה לא הבנת כלום.
הוא רק סיפר לה בשקט שפעם התווכח עם אבא שלו על איזו ישיבה ללכת ואבא רצה אחת והוא רצה אחרת ובסוף פתח אבא שלו מהלכות שולחן ערוך יוד, ר"מ, ג, והיא ציינה לעצמה בראש לזכור שהוא לא רק מעמיק אלא גם חשוב לו דיוק ושצריך להקפיד על זה גם אצלם במה שאומרים, וכמעט פספסה איך אמר שאבא שאל אותו האם בכל מצב חייבים בכבוד הורה גם כשהוא פוגע בך. ומה ענית? שאלה סקרנית ושמה לב שהוא עדיין לא נגע בעוגת התפוזים קוקוס שהניחה מולו.
מאיר אמר, זו שאלה גדולה ושם בשולחן ערוך מספרים על בן שהיה לבוש בגדי חמודות וישב בראש הקהל ובאו אביו ואמו וקרעו את בגדיו, והכוהו על ראשו, וירקו בפניו - והיא לא יכלה להסתיר את התדהמה והוא צחק ואמר, כן, כן, יורדים עד לקישקעס אצלנו, לא רק בתיאוריה. ואפילו במצב כזה, הבן צריך לא להגיב ולא להכלים אותם. באמת? שאלה מופתעת. ההורים סתם ביזו אותו, למה חובה לכבד אותם? ומאיר רק משך בכתפיים ואמר, ככה זה. גם אם יזרקו כסף שלך לים חייבים לכבד ויש אמוראי אחד, רבי יוחנן, שאומר שטוב שהוא יתום אחרת היה נכשל במצוות כיבוד הורים.
היא חשבה לעצמה, לא סתם הוא מספר לך את זה. הוא רוצה שתביני שאולי הוא כאן ובחר אחרת אבל בכבוד ההורים שלו תקפידי. והיא הקפידה. בחדר שסידרה לו ליד החדר של עלמה ויותם שלה היא הקפידה למסגר גם תמונה קטנה שלו עם המשפחה. ובכל שבת כשהגיע בהתחלה מהמכינה הקדם הצבאית ואחרי מהטירונות הייתה שואלת לפני אם ירצה לצלצל לאחל להם שבת שלום או לעדכן שהוא פה. והוא כל פעם אמר "אבל הם לא עונים לי את לא מבינה? הם רואים שזה המספר שלי ולא עונים".
בהתחלה עוד ניסתה לתרץ, "אולי לא ראו?" אבל בסוף הבינה שסתם היא מכאיבה והפסיקה. ועדיין כשסיים מצטיין מסלול בעצמה צלצלה אליהם מהטלפון שלה והאמא ענתה. והקשיבה בשקט כשממש ביקשה, התחננה כמעט שיבואו כי חשוב לו וכמה קשה להיות מצטיין וכמה ישמחו אותו. אבל האמא רק בסוף אמרה, ולה נשמעה קרירה מדי, "אין לנו עניין והוא בחר מה שבחר ועושה מה שעושה" וסגרה את הטלפון. והיא לקחה נשימה עמוקה ואמרה לעצמה רק עוד אהבה תשפיעי על הילד הזה רק עוד אהבה. כי הוא לבד. באמת לבד. וניסתה לא לא לשפוט אותם אבל כן קצת שפטה.
במוצאי סוכות האחרון, כשעמדה לידו והוא ארגן את המדים בקיטבג החדש שקנו לו והתיישב לגרד בסכין גילוח את הכומתה כדי שתראה עוד יותר משופצרת ("זה יקרע בסוף" אמרה. והוא צחק. "אף פעם לא מספיק"), ואז סיים וארז והניף את הקיטבג על הכתף ורק בחוץ ליד הדלת אמר "סליחה שאתמול לא הייתי אתכם בשולחן למרות שביקשת". והיא אמרה, "שטויות, היית עייף". והוא אמר "אבל התווכחנו וכעסת". והיא אמרה "הכל בסדר, לא כועסת, לפעמים לילדים יש רצון אחר מההורים. הכל בסדר" ושמה לב שאמרה הורים אבל העזה וגם הוא כנראה שם לב כי נרגש כולו הוריד את הקיטבג ולמרות שכבר צפרו לו, רץ לחדר וחזר עם השולחן ערוך שלו ודפדף וחיפש וחיפש ואז נתן לה ביד נבוך ואמר תקראי.
ויצא בריצה. והיא קראה: "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו - כבודו מחול". ושמחה לעצמה שלא אמרה לו שכעסה, מזל, כי הרי כן כעסה שאחרי כל ההשקעה לא ישב איתם ועלמה ויותם היו מצוברחים כל החג אבל מזל שהחזירה לו קצת אמון שאוהבים אותו גם אם רצונו אחר. את כל זה חשבה עכשיו כשישבה מול הקצינה שהסבירה שאי אפשר לעשות לו הלוויה צבאית כי ההורים לא מסכימים. הביולוגים האמיתיים. הדגישה הקצינה. והיא בלעה רוק והתעקשה שוב, אבל הוא התעקש להישאר בעמדה גם כשאמרו לו שהמחבלים מגיעים בגלים ולבד לא יצליח, והוא נפל בקרב, לוחם. הרי ירה וירה סיפרו לה עד שנגמרו לו הכדורים וכל כך חשוב היה לו הצוות והצבא.
שוב מתערפלות לה העיניים מדמעות והיא חושבת עזבי כבר מה זה חשוב איך יקברו ואם הלוויה צבאית. הוא כבר לא פה. כבר לא ישנה לו. אבל לא מתקומם בה הלב. הרי כן חשוב. כי הכל עשה כדי להיות שייך מחדש למשהו. לחיילים ולצבא באותה הקרבה טוטאלית תמימה של ילד בן 18 שאפילו את המשפחה שלו הפסיד בשביל זה, אז שוב ימחקו מה שרצה? ולא יהיה חייל שביום הזיכרון יעמוד לצדיו ויצדיע קצין ולא יהיה חלק מהטקס ולא מצבה. והיא יודעת, זה מה שהיה רוצה. אבל היא רק מהנהת בשקט לקצינה. בסוף את לא אמא שלו, את מבינה?
בעקבות מספר אירועי קבורה אזרחית של לוחמים חרדים, החל צה"ל בתהליך ליצירת תצהיר שבו יוכל החייל להגדיר מי יקבל החלטות בענייני הקבורה במקרה אסון ויוכל לבקש בעצמו היכן ייקבר.
הכותבת היא סא"ל (מיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, כותבת לתיאטרון ולמסך.
מוזמנים לשתף אותנו בסיפורי איחוי/ פירוק משפחתיים חברתיים.
Blueori@gmail.com
פייסבוק ori egoz