בשעה 18 בדיוק תושבי מודיעין מניחים את העט בשלל משרדיהם בתל אביב ויוצאים הביתה, אחרת אין איך להסביר את הרציף העמוס בשעה 18:30 בתחנת רכבת השלום ממנו יוצאת הרכבת לעיר. המוני חיילים, צעירים, אנשים עובדים ומשפחות חיכו לרכבת המיוחלת שתביא אותם הביתה, לכאורה, דבר שבוודאי מוריד עומס בכבישים, בפועל חוויה שמציפה כשל משמעותי בתכנון התחבורתי במדינת ישראל. ששוב איך לא, פוגע דווקא במעמד הביניים.
כמו משפחות רבות אחרות, חנוכה הביא גם אותנו לנסוע יחד כל המשפחה, הורים ושני ילדים, לתל אביב על שלל ההצגות, המופעים והפסטיגלים שהיא מציעה. מבחינת הילדים, הידיעה שניסע ברכבת הוסיפה מימד של התרגשות לכל הסיפור אבל במהרה התברר לנו, בניגוד לדעה הרווחת, שבחרנו דווקא באופציה היקרה והלא משתלמת, כזו שתחזיר אותנו בפעם להבא לרכב המשפחתי.
168 שקלים עולה נסיעה הלוך-חזור ממודיעין לתל אביב למשפחה בת ארבע נפשות, אם היינו בוחרים לנסוע מירושלים המחיר היה מאמיר ל-216 שקלים. למחירי הנסיעה בעיר אולי התרגלתי (או הדחקתי), אבל מחיר הנסיעה המשפחתית מעלה תובנה אחרת: התחבורה הציבורית בתצורה של רפורמת "צדק תחבורתי" פשוט לא מיועדת לאנשי מעמד הביניים הישראלי. לפלח השוק המרכזי הזה שמרכיב ברובו את הכבישים הפקוקים האינסופיים, התחבורה הציבורית היא לא פתרון, היא בעיה.
רכבת ישראל, אין סיבה לרדת מהכביש. צילום: Chaim Goldberg,Flash90
לאף אחד מהם אין שום תמריץ לעזוב את הרכב
המחיר לכשעצמו לא מפיל מהכסא וכבר די התרגלנו למחירים הגבוהים בתחבורה הציבורית. הדבר המטריד באמת מתברר כששואלים 'מה הדבר שיוריד את הגודש בכבישים'. תוכנית "צדק תחבורתי" אמנם כללה הטבות משמעותיות לכמה פלחים באוכלוסיה (נסיעות חינם לגילאי 67+, הנחות לצעירים ותושבי פריפריה), אבל שמה בתחתית סדרי העדיפויות את הפלח הכי גדול ומשמעותי.
הרי נסיעה לתל אביב ברכב גם אם נוסיף עליה חניה תצא זולה יותר במקרה הטוב או בעלות דומה במקרה הרע. וזה כבר מעלה בקרב בעל הרכב את השאלה, בשביל מה?. כשנסעתי ברכבת וראיתי את טורי המכוניות סביבי הבנתי שלאף אחד מהם אין שום תמריץ לעזוב את הרכב ולעבור לרכבת. אותם אנשים שהרפורמה הפקירה הם אותם אנשים שפוקקים את הכבישים העמוסים במרכז, אותו מעמד ביניים שפעם אחר פעם נדחק לתחתית סדר העדיפויות הממשלתי.
כביש 1 ונתיבי איילון ימשיכו להיות פקוקים לנצח
אותה נסיעה ממודיעין לתל אביב עלתה במהלך השנה האחרונה בשיעור של 17% והיד עוד נטויה. במשך שנים אנחנו משננים שאם רק אנשים ייסעו בתחבורה ציבורית הגודש בכבישים יירגע, אבל בפועל המדיניות היא הפוכה בתכלית, "צדק" פופוליסטי שלא משפר ולו במעט את המצב בכבישים. להיפך, הוא עושה הכל כדי שבעלי הרכבים ימשיכו ליסוע בהם.
מהותה של תחבורה ציבורית נשען על שלושה עקרונות: אמינות, זמינות ומחיר. מדינה שרוצה להעביר את האוכלוסייה לנסיעה בתחבורה ציבורית צריכה לעמוד לפחות בחלק מן התנאים הללו. אז בסדר, על זמינות כבר ויתרנו, על האמינות הבלגנו, אבל על המחיר כבר אף אחד לא מוותר ותחת המשוואה הזאת דבר אחד ברור, כביש 1 ונתיבי איילון ימשיכו להיות פקוקים לנצח.