בשנים האחרונות, לדאבון לב כולנו, השסעים בין ציבורים שונים במדינת ישראל הולכים ומחריפים. השיח השלט, לפחות פומבית, הוא כמה הצד השני טועה. אלו יטענו שאלו מסכנים את הדמוקרטיה וכנגדם הצד השני יטען גם הוא שדווקא הראשונים מסכנים אותה ואילו הוא מציל אותה. אלו יטענו שהדרך הבטחונית מדינית של הראשונים מסוכנת למדינה, וכנגדם הצד השני יטען שאדרבא דרכו של הצד הראשון היא היא המסוכנת.
אינני מתיימר לומר מי צודק, אולם אני טוען שעצם המחלוקת העזה היא היא הכי מסוכנת הן לדמוקרטיה והן לביטחון המדינה. זה בסדר לחלוטין לסבור אחרת ולקיים סיעור מוחות ודעות, אבל בסוף צריך לזכור שכל הצדדים רוצים אותו דבר- דמוקרטיה וביטחון ושגשוג ושלום. המחלוקת היא על הדרך, ובמדינה דמוקרטית מנעד דעות אינו רק נסבל אלא אף רצוי, ובלבד שהכל ייעשה תוך כבוד הדדי ואמון הדדי.
השני איננו "אויב", אלא רק "בר פלוגתא". האינטרס של הצד שלך ושל הצד השני דומה. כולם רוצים לגדל את ילדיהם בשלום וביטחון ובחברה בריאה ומתוקנת. כאשר מפנימים את זה- היחס נעשה חיובי יותר. אתה מנסה לשכנע את הצד השני ופתוח גם להשתכנע ממנו, השיח שנוצר בריא יותר.
התשובה של זכריה הנביא
לפני כמעט 2400 שנה, קצת אחרי תחילת ימי שיבת ציון בהם התחילו היהודים לחזור למולדתם אחרי שבעים שנות גלות בבל, ובית המקדש השני התחיל להיבנות, נשלחה שאלה הלכתית בהולה לנביא זכריה- האם להמשיך לצום בארבעת הצומות שנתקנו על חורבן בית המקדש הראשון או לא, שהרי בית המקדש השני התחיל כבר להיבנות.
במקום תשובה ישירה על השאלה, עונה להם זכריה הנביא (פרק ז') דווקא באמירה מוסרית נוקבת. אומר להם זכריה, לא העיקר לצום על החרבן אלא ללמוד את הלקח ממנו. "אתם יודעים איך נחתה עליכם כל הצרה של הגלות?", שואל זכריה, ועונה- "כי לא הקשבתם לציוויים החברתיים". מהם הציוויים החברתיים? (שם, פסוקים ט'-י') "ט כֹּה אָמַר ה' צְבָקוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו:י וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם". את הציווים הללו לא שמרו אבותיכם, אומר זכריה, ולכן גליתם מארצכם והתחילו הצומות מלכתחילה.
רק אחרי תוכחת המוסר, נאות זכריה לענות על השאלה שנשאל (פרק ח' פסוקים ט"ו-י"ט). אומר זכריה, עכשיו (בימיו) בית המקדש נבנה שוב והצומות (במהלך ימי בית שני) יהפכו לימי חג. אבל- אם אתם רוצים שהבית יישאר בנוי שימרו על הערכים שדובר עליהם לפני כן: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם: וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם...".
לצערנו אחרי נבואת זכריה עם ישראל חטאו שוב בשנאת חינם, לא תמיד אהבו את האמת ואת השלום, ושוב יצאנו לגלות, הפעם בת מעל 1900 שנה. חז"ל לימדונו שבבית שני שנאת החינם היתה אף גרועה יותר מאשר בבית ראשון. "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים" אמרו חז"ל (בבלי, יומא, ט' ע"ב).
נשים לב, לפי חז"ל בבית שני לא עסקו רק בתורה ובמצוות אלא אפילו בגמילות חסדים, ובכל זאת הייתה שנאת חינם, כיצד הדבר ייתכן? התשובה היא שגם חסד אפשר לעשות רק טכנית חיצונית אבל תוך צרות עין פנימית ושנאת האחר. "חסד" כזה החריב את בית שני, לפי חז"ל. העיקר הוא שבלב נהיה מאוחדים, שנאהב אחד את השני ושנראה אחד בשני אחים.
מהטבח בשמחת תורה למדנו שאין הבדלים בינינו
לשמחתנו בדורנו אנו בימי בית לאומי שלישי, הבה נלמד מההיסטוריה שלנו ונשמר אותו על ידי שמירת האמת והשלום בתוכנו. נחלוק פוליטית, אבל תוך שמירת ערכים אלו- נודה לבני פלוגתנו אם טיעוניהם שכנעו אותנו, ובכל מקרה גם אם נישאר חלוקים עניינית- בהיבט האישי נישאר מאוחדים.
הרי כשקרה האסון הנורא לפני שנתיים, ב- 7.10.23, ברגע שזה קרה את אף אחד לא עניין מה המגזר או העמדות הפוליטיות של האחר. כל אזרח כאב את האסון שקרה לאחים ולאחיות שלו. זה לא עניין אם הנפגע או הנפגעת הם אנשי ימין או שמאל, דתיים או חילונים, או אפילו מה דתו של כל נפגע. כל אזרחי המדינה, ואפילו יהודי כל העולם- הזדעזעו ונחרדו כולם ממה שקרה. מה זה מלמד? שברור לכולנו בתת מודע שאנו עם אחד, ושלא משנה כמה השסע היה עמוק רק יממה לפני כן, ברגע האמת כואב מאוד לכולם על כל יהודי ועל כל ישראלי.
הבה נלמד מההיסטוריה שלנו, ולא ניתן למחלוקות הפוליטיות, הלגיטימיות כשלעצמן, לגלוש חלילה לשנאה אישית בין מגזרים. בית ראשון נחרב ובית שני נחרב, הבה נציל את הבית השלישי ונובילו לשגשוג, לטובת כולנו.
הכותב הוא ראש בית מדרש תורני-ישראלי ומועמד לרבנות הוד השרון.