בתשעה באב אנחנו נזכרים איך חרב הבית, אבל עבורי השנה זה לא זיכרון רחוק, זו מציאות חיה. בר האחיין שלי, נחטף לתוך הגיהנום לפני 661 ימים. אנחנו לא יודעים מה עובר עליו, מה מצבו. והטלטלה הזאת נמשכת בלי אופק לסיום.
אני עוקבת בדאגה אחר הדיווחים על קיפאון במשא ומתן. שוב מדברים על עסקה חלקית, בפעימות, מדברים על סלקציה. ואני רוצה לזעוק: מה זה אומר? אחרי 661 ימים כולם הומניטריים. איך יבחרו מי שב? בר הוא לא קלף מיקוח.
כל יום הוא סכנת מוות או סכנת היעלמות
בכל פעם שאני שומעת על הרחבת הלחימה, אני מרגישה את הקרקע נשמטת. לא בגלל שאני נגד ביטחון, אלא בגלל שאני כבר יודעת מה קורה בשטח. עבור בר הזמן אוזל. עבורו ועבור 49 החטופים הנוספים - כל יום הוא סכנת מוות או סכנת היעלמות.
מקסים הרקין ובר קופרשטיין | , צילום: מטה משפחות החטופים
תשעה באב מזכיר לנו שהחורבן התחיל בשנאת חינם, בפילוג, בזלזול באדם. אם נאפשר היום סלקציה בין חטופים, ננרמל את הישארותם בשבי - אנחנו ממשיכים את החורבן. אל לנו לשכוח את ערכי המדינה היהודית. אל לנו לשכוח מי הוא עם ישראל.
80 אחוזים מהעם רוצה הסכם כולל להשבת כל החטופים. הציבור מבין מה שמקבלי ההחלטות מסרבים להפנים, זה הזמן לסיים את הלחימה מעמדת כוח ועוצמה, אחרי הישגים מרשימים בכל החזיתות. זה הזמן לקבל החלטה אמיצה ולהשיב את כולם, כמו שעם חזק באמת יודע לנהוג - גם מתוך חמלה.
זאת העת לקיים את מצוות פדיון שבויים. השבת החטופים החיים לשיקום והחטופים החללים לקבורה ראויה תהווה ניצחון ישראלי אמיתי, ניצחון הרוח, המוסר, הניצחון היהודי והערכי ביותר. החטופים הם המפתח לריפוי. הם הקונצנזוס האמיתי. החזרת כולם, עד האחרון, זו לא רק פעולה צבאית, זו משימה לאומית, מוסרית, רוחנית. אם נשאיר מישהו מאחור - זה יהיה חורבן. חורבן הבית. חורבן הלב.
אורה רובינשטיין היא דודתו דודה של החטוף בר קופרשטיין