שוב אנו רצים למקלטים ולממ"דים בשעות הערב, ושוב גוייסו מאות אלפים בהתראה מיידית לשירות מילואים. המציאות הזו מאתגרת את סדרי החיים של כולנו, ובמיוחד את אלו של אמהות לילדים קטנים, הנדרשות ללהטט בין עבודתן, ילדיהן ומטלות החיים השוטפות. הן מתמודדות עם אתגר נוסף, סמוי מעינו של רוב הציבור – ההליכה למקווה בשעות הלילה הפכה להיות משימה כמעט בלתי אפשרית. מי יכולה להשאיר את ילדיה הקטנים לבדם בשעות בהן עלולה להשמע אזעקה, וללכת למקווה הטהרה? כאשר פרצה המלחמה, פנה ארגון "עתים" לראשון לציון הרב יצחק יוסף בבקשה למציאת פתרון הלכתי דחוף לבעיה זו. תגובתו הייתה מהירה ועניינית: נשים הזקוקות לטבילה רשאיות לעשות זאת בשעות היום ביום השמיני או לפני השקיעה ביום השביעי, בהיתר מהרב המקומי. פסיקה זו נבעה מהבנת המציאות עמה מתמודדות נשותיהם של משרתי המילואים, ואיפשרה לרבות מהן להתמודד בהצלחה עם האתגר.
אולם, מסתבר שרגישות הלכתית למציאות המשתנה, אינה נחלת הכל. יש כאלו שמצוקתן של נשות המילואימניקים אינה מרגשת אותם. כך, המועצה הדתית בירושלים, למרות פסיקתו הברורה של הראשון לציון, מסרבת ליישם את ההיתר ואינה מאפשרת לנשים לטבול בשעות היום. מה חטאו ומה פשעו נשות ירושלים שלא ניתן להן לטבול ביום ? מכיוון שלירושלים אין כיום רבנים ראשיים, הרי שאין כל כתובת אליה ניתן לפנות בכדי ליישם את פסיקתו של הרב יוסף. כידוע, העיר ירושלים אינה סובלת ממחסור ברבנים שיוכלו להתמודד עם סוגיה זו, כך שברור כי התנהלותה של המועצה הדתית נובעת אך ורק מאדישות לצרכי הנשים. הדבר חושף שוב את הבעיה המבנית החמורה המונעת את תפקודן התקין של המועצות הדתיות.
גוף שמחויב לשרת את טובת הציבור היה אמור להיענות מיידית לפסיקה הלכתית שמתייחסת למצוקת אמת של נשים רבות. במקום זאת, אנו עדים לקשיחות ביורוקרטית שמתעלמת מצרכים אנושיים בסיסיים. כאן טמונה בעיית היסוד: המועצות הדתיות כפופות למשרד לשירותי דת ולא לרשויות המקומיות. מבנה זה יוצר מצב שבו צרכי התושבים המקומיים אינם עומדים בראש סדר העדיפויות. אילו המועצה הדתית הייתה מחלקה עירונית, כפופה לראש העיר ומחוייבת במתן שירות יעיל לתושבים, הרי שהיא הייתה נרתמת למציאת פתרון.
אגב, מעניין לדעת מה הייתה תגובתה של המועצה הדתית במקרה בו מדובר היה במצוקתם של גברים, או למצער במצוקתו של ציבור שאינו נמנה על הציבור המשרת בצבא. במקרה שלנו, הנפגעות העיקריות הן נשים - קבוצה שלעתים קולה נשמע פחות במוסדות הדתיים – שבנוסף לכך נמנות על הציבור הדתי לאומי. במצב שבו בעליהן משרתים במילואים ומגנים על המדינה, הן זוכות לתגובה קרה ולא רגישה מהגוף שאמור לשרת את צרכיהן הדתיים.
המקרה הזה מדגיש את הצורך הדחוף ברפורמה במבנה המועצות הדתיות, שתהפוך אותם לגוף הפועל כדי לשרת את הציבור אותו הוא אמור לשרת, ולא לזרוע הג'ובים הארוכה של המשרד לשירותי דת.
הכותב הוא מנכ"ל עתים.