אני אשת ימין, מתנחלת, ואני מבינה את המצוקה של חבריי "אנשי המחאה"

יש לי חברים מ"אנשי המחאה".

כן, כן, מה לעשות? יכול לקרות לכל אחד. עם הזמן למדנו לזהות אחד אצל השני "ימי מצוקה", ימים בהם הכל קשה מנשוא, ימים בהם באופן מיוחד נפשנו לא יודעת מנוחה. ולמרות שאנחנו חיים באותה המדינה, לא תמיד הימים האלה חלים אצל כל אחד מאתנו באותו יום. הטריגרים ל"יום קשה במיוחד" הם גם אישיים, אבל גם קשורים ל"השתייכות המחנאית" ולקח לנו זמן לקלוט את זה, לשים לב לזה ולהבין מה אפשר לעשות או לומר כשחברה אהובה מרגישה מצוקה בגלל כותרת בחדשות שאותי דווקא שימחה.

והחברים שלי, אלה שמחזיקים בדעות מאוד שונות משלי, גם למדו לזהות כותרות שגורמות לי לייאוש, לתסכול, לתחושת חוסר צדק משווע. והם יודעים מתי ליצור קשר ולשאול "איך את?" ו"מה אומרים אצלכם?" כשקורים דברים שפעם הם בכלל לא ידעו שעושים למישהו כאב בטן.

השבוע, שמעתי מכמה וכמה חברים שהם חזרו לקפלן

מאז אירועי שמחת תורה רבים מחבריי שהם "אנשי המחאה" הפסיקו לצאת לרחובות. לבם לא נתן להם וראשם אמר להם שזה לא הזמן ושמחאות נגד הממשלה זה לא מה שמדינת ישראל זקוקה לו כעת. אבל השבוע, שמעתי מכמה וכמה חברים שהם חזרו לקפלן. "זה היה נורא", אמר לי חבר. "עמדתי שם וסבלתי מכל רגע".

ההפגנה מול בית ראש הממשלה, ארכיון, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

"היה לי כל כך קשה לשמוע את מה שנאמר שם", אמרה לי חברה, "אבל לא היתה לי ברירה. קטארגייט, ציוץ הדיפסטייט של נתניהו, ההתבטאויות של ראשי הקואליציה שלא יצייתו לבג"צ בענין פיטורי רונן בר, חגיגות העברת תקציבים מעודדי השתמטות ועוד כל כך הרבה מילים ומעשים שגורמים לי להרגיש שהממשלה הזאת מפרה את כל הכללים, לא רואה אותי כאזרחית שווה או רואה אותי בכלל, שאני פשוט לא מעניינת אותה ושמה שקובע אם נצא למלחמה, אם נעשה עסקת חטופים, אם נפעל לפי החוק - זה הכל אינטרסים של הישרדות אישית ופוליטית. איך אני יכולה להמשיך לשבת בבית כשכל זה קורה והמדינה שאני אוהבת נתקעת במבוי סתום בשעה קריטית כל כך?!".

הם חברים שלי. ואני למדתי לזהות כשהם במצוקה

ואני, יכולתי כמובן להסביר לה באריכות, אך לא להוכיח באופן שיכריע בינינו את המחלוקת, למה לדעתי היא ממש טועה ואיך הפרשנות שלי לאירועים שונה לגמרי משלה והמסקנות הפוליטיות שלי מובילות דווקא לכוון ההפוך.

"אז עמדתי שם וסתמתי אוזניים, כמו רבים מאלה שעמדו לידי", היא סיפרה. "היה קשה להאזין לדברים הקשים שנאמרו, אבל הייתי חייבת להיות שם, להרגיש שיש לי מה לעשות כשהכל פה קורס. לפחות שיהיה לי קול", היא הסבירה. וחבר אחר פשוט ניגש אליי, כנציגת הימין עלי אדמות ואמר: "אני לא אסלח לנתניהו על זה שבגללו, באמצע מלחמה, נאלצתי לצאת ולעמוד שוב בהפגנה".

והם חברים שלי. ואני למדתי לזהות כשהם במצוקה. וכשהם במצוקה זה לא מוסיף לחוסן הלאומי שלנו.
וכדאי שנדע את זה אם אנחנו רוצים לנצח במלחמה או לנצח אותם.

ניצה פרקש, תושבת עלי, היא חברת הנהגה בתנועת הרבעון הרביעי