השפית רותי רוסו צמה בעשרה בטבת בפעם הראשונה, שבוע אחרי ששמעה שקיים בכלל יום כזה.
רותי ואני היינו חלק מקבוצה קטנה ופעלתנית שהפיקה בהתראה קצרה מאוד את "עצירה בטבת" - אירוע זעקה ותפילה למען החטופים, שהתקיים ביום שישי האחרון צמוד לחומות ירושלים. הקבוצה שלנו מונה רבנים לצד חילונים, שמאלנים וימניים, תל אביביים וירושלמיים ועוד. האתגר: ליצור אירוע של כולנו יחד, כנגד המגמה המתעצמת של אירועים נפרדים המחדדים כל אחד את השפה שלו.
בחרנו את יום עשרה בטבת ואת המיקום לצד החומות כי יום הטלת המצור קורא לנו לפעול להסרת חומות ולעצירת תהליכי ההדרדרות שסוגרים עלינו. "מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה… שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב" כתב הרמב"ם על תעניות החורבן (הלכות תעניות, פרק ה' הלכה א'). התעניות קוראות לנו לא רק לזכור את האירועים ההסטוריים העתיקים, אלא לצאת מאיזור הנוחות ולחפש בהווה את הלקחים העולים מהם; לא רק לבכות על אירועים ממשיים אלא גם לחקור את המצב התודעתי והמוסרי שאנו נתונים בו.
ארגון רבני ורבניות בית הלל הוביל את יוזמת "עצירה בטבת" לצד קבוצת הפעילים החברתיים מתל אביב שמונה בין השאר את יותם דוקטור - בעל מסעדת "האחים", את רותי רוסו והשחקן יוסי מרשק ועוד. גם ארגונים מגוונים לקחו חלק באירוע, במיוחד "הרבעון הרביעי". העשיה המשותפת יצאה לדרך מתוך הבנה שמתחוללת בחברה הישראלית תנועת קיטוב חזקה ומסוכנת, ותפקידה של מנהיגות תורנית לפעול כנגד הזרם הזה ליצירת חיבורים. באירוע עצירה בטבת, לצד שירה ותפילה בהובלת הרב ראובן טבול ונגניו, זכינו לשמוע בני משפחות של חטופים ומשפחות שכולות משמיעות את הצורך הזה מתוך כאבן בקול צלול וברור.
הרבנית שלומית פיאמנטה בעצירה בטבת צילום: אבנר נייזברג
"היינו חברה חלשה ואגואיסטית, וזה הרגע שהאויב נכנס וטבח בנו", אמרה בכאב סיגי כהן, אמו של אליה כהן החטוף. "ללא הערבות ההדדית, לא נוכל להשתקם, ולא יהיה לנו כוח כעם, והכי חשוב - לא נוכל להחזיר את השבויים והשבויות. וברגע שנתאחד - אף כוח לא יוכל לנו".
"ביום הזה אנו זוכרים את הכאב, את האובדן, ואת התקווה לשוב ולבנות, לא רק את ירושלים, אלא גם את העם ואת אחדותו", אמר רועי ברוך, אחיו של אוריאל ברוך הי"ד שנחטף ונרצח. "והיום, בעוד אנו מתבוננים בעבר, איננו יכולים שלא להפנות את עינינו ואת ליבנו להווה. בלבנו ובמחשבותינו נמצאים החטופים בעזה. משפחות שיקיריהם נקרעו מהם, ימים של חוסר ודאות, ולילות של דאגה בלתי נגמרת. כמו אז, גם היום אנו מתמודדים עם מצור – לא על עירנו, אלא על תחושת הביטחון, האחדות והתקווה שלנו".
עילי דוד, אחיו של החטוף אביתר דוד, קרא: "כשיחתם ההסכם ויחזרו כל החטופים – עלינו לדאוג שהם חוזרים לחברה נושמת שצמאה לתיקון אמיתי, ולא לחברה קרועה וצמאה לדם… אל תתנו לתקשורת ולפוליטיקאים להוליך אתכם שולל. אל תתנו לסיסמאות כמו "ניצחון מוחלט" ו"בכל מחיר" לבלבל אתכם. שביל הזהב נמצא באמצע".
הקשבתי לו והבנתי כמה זה טרגי שאירוע כמו "עצירה בטבת" הוא יחודי. הבנתי שהחברה הישראלית מחולקת כיום לא רק לפי עמדות ולפי דעות שונות, אלא גם לפי כאבים שונים - פלג-פלג וכאבו. לכל "צד" הכאב שמתוכו הוא זועק, ולכל צד הפחד מפני כאבו של הפלג השכן. כאילו לא מדובר בכאב אחד גדול של כולנו; כאילו אנו לא איברים אורגניים באותו גוף פצוע ולוחם.
על רקע החומות צילום: אבנר נייזברג
רותי החליטה, כאמור, לצום בעשרה בטבת - ובזה היא יצרה שינוי לא רק אצלה אלא גם אצלי. גם עשרה בטבת שלי השתנה כי משמעות הזיכרון השתנתה. זיכרון קולקטיבי הוא הבסיס לכינון זהות של חברה, כמו שזיכרון פרטי הוא הבסיס לכינון זהות של הפרט. אבל זיכרון קולקטיבי שמכיל רק את אירועי העבר אינו מכונן זהות חיה ומתפתחת אלא קיפאון ונוקשות. כשרותי וחבריה לוקחים את עשרה בטבת ההסטורי אל תוך ההווה הישראלי שלהם - הם מקבלים ממנו את החיבור לזהות יהודית שורשית ששייכת גם להם. אבל גם אני וחברי הרבנים הרבניות מקבלים משהו יקר בזכותם - את הרלוונטיות של הזיכרון ההסטורי, את החייאת הסיפור אל תוך ההווה. ביחד נוצרת זהות. ובזהות הזו, יהיה מקום לכאבים של כולנו, וממנה יצמח הכוח להתמודד.
שרית זוסמן, ששכלה את בנה בן הי"ד, סיפרה על הבמה שהמילים האחרונות שכתב למשפחתו היו "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים… שיום יגיע ואהיה אחד מהם". חומות ירושלים ניצבו לצידנו, לא מפרידות בינינו, אלא מחזקות אותנו לערבות הדדית ולהבנה שיהיו אשר יהיו המחירים של התקופה הגדולה והנוראה הזו, אנחנו נישא אותם רק ביחד.
הרבנית שלומית פיאמנטה, היא מנכ"לית בית הלל