בזמן מלחמה קורה משהו בבית שלנו הפרטי והלאומי.
חייל
עבור החייל האחים הם האחים לנשק. הוא חולק אתם חדר שינה, ושולחן אוכל אם יש שולחן. שוהה יותר זמן ואיכות חיים עם משפחה החדשה. קורת הגג שלו משתנה מיום ליום. פעם כוכבים ופעם נגמש ופעם בבית מנוקב מרסיסי ירי. גם הבית הפיזי, הגוף, שבו שוכנת הנפש, נמסר למאמץ המלחמתי, כדי לשמור על הבית אי שם, שיהיה לאן לחזור.
אמא
אצל אם החייל, הבית הופך למקלט לא מוגן. החלק המפחיד הוא הדלת הראשית. דפיקה בדלת מעלה את הדופק, שמתחיל להירגע רק אחרי שהיא נפתחת ואין שם חיילים שבאו לספר סיפור גבורה. ובלילה גם המיטה הפכה לשדה קרב בין התרדמה לבין הדאגה להשאר עירנית ולשמור על הבית שיישאר בשקט ולא ישמיע נקישות מיותרות.
מפונה
פעם בית מלון היה חופש. עכשיו הוא גלות. השטיחים מעוררים געגוע לרצפת אבן חמימה, הם לא מצליחים לרכך מדרך כף רגל באקס טריטוריה של בית. המעלית עולה ויורדת מאין-בית לאין-קהילה, ואין שכנים, ואין מקום. והיא נעצרת איפה שלא צריך, כדי לאסוף אליה עוד מעוכבי-בית שעולים ויורדים. עליה לצורך ירידה, וירידה לצורך עליה, אבל עברה שנה והכל עומד במקום.
העם
העם חי בבית מפוצל. בעזה חיילים מעל האדמה מחפשים את אחיהם לכודים מתחת לאדמה. אנשים יש עם סרטים צהובים וישנם עם סרטים שחורים ויש שחיים בסרט אימה. בבית החולים התפצל הגוף לאיברים מחוברים ,לכרותים, ולמשוחזרים. הבית הלאומי הצטמק מצפון ומדרום. ובמרכז הצטמק לזמנים קצובים בין אזעקות. והנפש הלאומית חצויה בין גבורה לאשמה, בין מחדל לנס, בין ראש לגוף, בין תקוה לחרדה.
ה
נשמה
הנשמה נשארה בבית. ויש בה גבורה, ואמונה, ותקווה. והיא תחזיר את הכל הביתה בשלום.
-------
הטור נכתב במסגרת תחרות הסרטים "הביתה" של אתר כיפה והקרן לקולנוע שומרון. לפרטים על התחרות ושליחת סרטים לתחרות לחצו כאן