בימים האחרונים אני שומעת שוב ושוב שחזורים של אותו יום שמיני עצרת עצוב ונורא. כולם יודעים לספר בפירוט מדוקדק איפה היו ומתי שמעו ואיך האירועים התגלגלו. גם אני זוכרת כמובן, אבל דווקא עניין אחר ושגרתי למדי נצרב בי מאותו יום מר ונמהר. במחילה מכבוד הקוראים, אנא הרשו לי לעסוק בשמחת תורה גם בלי התהייה איך נחגוג השנה. תנו לי לדבר על החג הצמוד לסוכות כאילו שחמאסניקים מעולם לא נסעו על הטנדר ההוא בשדרות.
אני רוצה רק לזרוק סוכריות מעזרת נשים
שעות לפני מתקפת הפתע, עמדתי בעזרת הנשים שבקומה השנייה בבית הכנסתי השכונתי של ההורים שלי והשלכתי סוכריות על המתפללים. לא רקדתי עם ספר תורה, לא נשאתי קולי ברמה בהתאם למנגינה שהכתיבו זקנים מרוקאים. לקראת כל הקפה חדשה יצרתי קשר עין עם סוחרי הסוכריות החזקים ביותר שבעזרת הגברים, סימנתי להם לאן אני מכוונת והשלכתי חופן בקול תרועה. זה אושר צרוף הדבר הזה. אני כל כך אוהבת לזרוק סוכריות מעזרת הנשים בשמחת תורה. כלומר, הרשו לי לדייק, אני אוהבת רק לזרוק סוכריות מעזרת הנשים בשמחת תורה.
בכל שנה מחדש נפתח הדיון אודות מקומם של הנשים בבית הכנסת, אין לי עניין בו
מדי שנה הדיונים הפמיניסטיים על מקומן של הנשים בבית הכנסת תופסים תאוצה לקראת החגים. נשות ישראל מבקשות להן מקום שווה בבית-מקדש-מעט, ויש המון דיונים בנושא, ופוסטים והצעות לייעול וקהילות שמוצאות פתרונות יצירתיים עם השנים. כמה נפלא. באמת.
העניין הוא, שאני לא זקוקה לזה. אני לא מתבאסת לעמוד צפופה מלמעלה או להתאמץ לשמוע את החזן. מבחינתי זה בסדר. אני לא חייבת להקיף את ההיכל בשירה כדי להרגיש קרובה. היהדות הנשית שלי היא רכה יותר, ומורגשת גם מרחוק בזמנים מתחלפים. הפרקטיקה הדתית הנשית אחרת מזו הגברית. יתרה מכך, מקומי בבית הכנסת תואם את ההשקעה שלי במקום. בממוצע, שש פעמים בשנה אני מגיעה לתפילה: ראש השנה, כיפור, שמחת תורה, שבת זכור, מגילת אסתר ואיכה. אולי מדי פעם גם תפילת ליל שבת אבל בגדול זהו. אני לעולם לא אבין מה זה גבר שמתייצב למניין שלוש פעמים ביום. לעולם לא אפנים את גודל ההישג. אם ככה, איזה פנים יש לי לבוא ולדרוש בבית הכנסת יותר מזה עבורי?
שמחת תורה בשנת 2019 | צילום: Miriam Alster,Flash90
נשים דתיות סובלות מחוסר ייצוג בבית הכנסת, כלומר, חלק מהנשים הדתיות
רגע. בלי עצבים. כל מטרת הטור היא להציע נקודת מבט אחרת על החג הזה, שבמקומות מסוימים הפך למקור תסכול עבור נשים פמיניסטיות דתיות. כלומר, זה בסדר אם אתן מתחרפנות מהעובדה שספר התורה לא מגיע אליכן או שלא נותנים לכן לרקוד סביבו בחופשיות. תיצרו קהילות, תקימו לכן מה שאתן רוצות כדי לגרום לשינוי ולהרגיש מחוברות. אני בעד דמוקרטיה וליברליזם עד הסוף. תעשו מה שעושה לכן טוב וכמה שיותר וכמה שאפשר. רק אנא מכן, אל תשכחו שלא כולנו זקוקות לכך. חלקנו - ואני יחידה מבין רבות - מרוצות לגמרי בחלק האחורי של בית הכנסת, משליכות סוכריות ומנשקות את ספר התורה מרחוק.
לחיי מאבקים פמיניסטיים מוצלחים
ועוד מילה על פמיניזם, שהרי איך העזתי לכפור במאבק למען נשים בעולם הזה. פעם טענתי שאני לא פמיניסטית, שהגל הרדיקלי הנוכחי פוגע בנשים ועל כן אין לי את הרשות להכריז על עצמי ככזאת. אבל עם הזמן קצת התמתנתי. אני מודה מקרב לב לנשים שבזכותן יש לי זכות הצבעה וחופש תנועה. לפחות פעם בחודש אני נמצאת בסיטואציה מעיקה או בדיון מתיש בו ברור לי לחלוטין שאילו הייתי גבר הכל היה נראה אחרת. כמעט מיותר לציין אבל בכל זאת, אני לא מכניסה מקלות בגלגלים של המאבק הפמיניסטי הדתי. רק אומרת שספיציפית סביב חג שמחת תורה, המאבק הזה לא שלי, ואם כבר אז עדיף לתעל את רגשותיי החצי פמיניסטיים לדברים אחרים, ידעתן כמה זה קשה לתפוס מקום טוב לצליפה טובה של סוכריה ישירה?