בניגוד למלחמה שפרצה ביום כיפור, ההחלטה של אויבינו האכזרים להתחיל את המלחמה דווקא בשמחת תורה דורשת אותנו לשאלה קשה. את החג הזה אנחנו רגילים לעשות בשירה ובריקודים, עם מעט אלכוהול והרבה שמחה בקרב הקהילות. השנה נותרנו נבוכים למול האתגר הגדול. משפחות שכולות, חברים, לבבות שבורים וזכרונות קשים - כל אלה יצטרפו לחגיגות שמחת תורה של השנה הקרובה. אז איך עושים את זה נכון? ספק אם יש תשובה אחת.
הרב אילעאי עופרן: 3 נקודות עיקריות
אם שואלים את הרב אילעאי עופרן, רב קבוצת יבנה ומי שמלווה קהילות רבות, כדאי לדבר בעיקר על שלושה נושאים מרכזיים. "החלק הראשון יהיה למפות את הקהילה ולזהות איפה כל אחד מונח בתוך מעגלי השכול. השכול מורכב מהרבה מעגלים, לא כולם קרובים באותה מידה. צריך לנסות לדבר ולשמוע את הקולות של כולם. אני אישית שמעתי גם ממשפחות שכולות שמתקשות להאמין שאפשר לחגוג את החג הזה ולצד זאת גם ממשפחות שהשכול אצלם הוא בדרגה ראשונה - שהשנה צריך לחגוג יותר מהרגיל. אני לא אומר שהמנדט צריך להיות אצל המשפחות השכולות. רק לא יכול להיות שאנחנו מגיעים למצב שהם מרגישים שמפנים להם עורף ביום כזה".
"העיקרון השני, ואולי החשוב ביותר: הלגיטימיות. שני הצדדים צודקים, כל הדעות נכונות. באמת אי אפשר לדמיין השנה חגיגות, ואכן השנה יש צורך להרבות ולחגוג בצורה גדולה יותר מבכל שנה. אסור לנו לבטל אף אחד מהקולות הללו. היה לי השבוע זום עם רבני קהילות בארה"ב שעומדים גם מול אותה שאלה, שאמרו לי 'בעוד שאתם צריכים להתאמץ לשמוח, לנו חשוב להתאמץ לזכור'".
את העניין השלישי אני מרגיש שהרב אילאעי מוסיף מעומק הלב. "זו לא הצעת פתרון, אלא התחמקות ממנה: לתת מקום של כבוד ליזכור. להתייחס כראוי למקומות שהמסורת היא שדרכם אנחנו זוכרים ומקדישים את עצמנו למהלך . אני ממליץ שגם בקהילות שבהן לא נהוג בד"כ קיים אמירת יזכור יעשו כן השנה, ושנסיים עם המנהג שמי שאין לו קרוב מדרגה ראשונה יוצא החוצה בזמן אמירת היזכור. כמו כן, אפשר להדפיס את שמות החללים והנופלים ולחלק בין אנשי הקהילה כך שכולם יהיו שותפים ויוזכרו שמותיהם של כולם. אפשר לתת לזה מקום בתפילה, גם אם שאר התפילה נשארת שמחה כרגיל".
"פתרונות שמתחמקים מהתשובה הגדולה". הרב אילעאי עופרן, צילום: מושיק שאמע
הרב אורי שרקי: אין סיבה שלא נחגוג
לרב אורי שרקי יש תשובה ברורה יותר. בתור אב שכול בעצמו ורב קהילה בקריית משה, הוא קובע בבהירות: "לא חושב שצריך לעשות שום שינוי. הרגשה האישית של כל אחד שהמצב הפעם הוא אחר, לא סותרת את ההתנהלות ההלכתית. צריך להבין שחלק מהמלחמה שלנו היא בעזרת ההתמדה. גם בזמן השואה יהודים עשו הכל כדי לעשות את ליל הסדר ואת שאר החגים. אנחנו צריכים לחנך את עם ישראל לזה שמתוך הניסיונות אנחנו מתקדמים. הרי לא במקרה ההלכה קבעה שחג מפסיק את השבעה או את השלושים. כלומר, זה דווקא מחנך אותנו שהכאב האישי צריך להתעלות אל השמחה של הכלל. והשמחה של הכלל זה שעם ישראל חי".
"המפגש הזה מזכיר לנו גם את מה שהיה בעקידת יצחק. על זה אמר המשורר, 'עין במר בוכה ולב שמח'. עכשיו זה הפוך, הלב בוכה אבל העין שמחה. אנחנו מכירים את הקדוש ברוך הוא בכל הרבדים של המציאות, גם דרך הגילוי השמח וגם דרך הסתרת הפנים. הכישרון של היהודים זה היכולת לחבר את שני ההפכים האלה כאחד. אני מאחל לכל הקהילות לשאוב עוצמות מתוך הכאב. הנאמנות שלנו לנופלים והנאמנות שלנו לסובלים שבקרבנו, מחייבת אותנו להוסיף חיים".
"לב בוכה ועין שמחה". הרב אורי שרקי, צילום: יחצ
הרבנית כרמית פיינטוך: לשאוב השראה מהושענא רבה
"אצלנו בקהילה אפשר להרגיש כבר את התנועה בין שני הקצוות. יש אנשים שהתחושה שלהם היא שאי אפשר לעשות שום דבר כרגיל, אנשים שמדברים על איזה צורך להתכנס ולבכות את מה שקרה לנו. לבין אנשים שמרגישים שאנחנו עדיין שמחים בתורה, ושיש משהו גם בלשמור השגרה היהודית כחלק מהחוסן שלנו".
הרבנית כרמית פיינטוך מתעתדת להיות בחג בהקילה שלה בקטמונים שבירושלים. "אני יכולה להגיד שאנחנו שואבים השראה מהושענא רבה. אנחנו מחפשים מקורות שיעזור לנו להבין מהי הקפה, ומתוך זה, נצא להקפות שהן באמת לאו דווקא איך שהתרגלנו לראות הקפות בשמחת תורה, אבל הן הקפות לכל דבר. אם לתמצת על רגל אחת, אני אסביר שהקפה היא התנועה המעגלית, היא מביאה לנו ממש תנועה של חיבוק כזה".
"במובן הפרקטי, מה שאני רואה לנגד עיניי, זה שאת ה-3-4 הקפות הראשונות, אנחנו נעשה הקפות שיותר דומות למה שעושים במהלך ימי חג סוכות ובעיקר בהושענא רבה. נשתמש בכל מיני פיוטים שהם פיוטי הושענה, כלומר, פיוטי תחנון, פיוטי בקשה. נוליך את ספרי התורה במעגלים, אבל בפיוטים מתאימים שהם בעיקר תחנון וזיכרון, ובאמת, יש הרבה פיוטים כאלה, גם שנכתבו לשמחת תורה לאורך השנים שעכשיו יוצאים מהגנזחים. וככל שההקפות יתקדמו נתקדם גם לעבר שמחה. בתפילה שאולי בכלל עד אז נרגיש במקום אחר".