דעה המגזר הסרוג חייב להבין שקריאות לאחדות רק מרחיקות אותנו ממנה

אחרי שראש יהודי הודיעו שהם מבטלים את התפילה בגן מאיר ביום כיפור, התכווץ לי הלב. הביטול הזה הוא ביטוי לאמונה שנמצאת אי-שם עמוק בליבו של כל דתי-לאומי שאומרת שיום יבוא וכולם ירצו להיות כמונו. עד אז, נוריד את הראש ולא נקיים דברים שאנו מאמינים בהם אם הם מפריעים לחלק מהאנשים במרחב הציבורי. אם כן רבותיי, הגיע הזמן להגיד את האמת: לא כך מביאים אחדות בעם. אחדות תבוא רק כאשר כל אחד יקיים את מה שהוא מאמין בו, ויפסיק לפזול הצידה ולנסות לחפש מתי גם הציבורים האחרים מבינים שהאמת בידיו. כי האמת איננה בידינו.

איך בעצם מביאים אחדות?

מבלי לערוך יותר מידי מחקרים בנושא אפשר בוודאות לומר שהציבור שקורא הכי הרבה לאחדות הוא הציבור הסרוג. מתנדבים, נכנסים מתחת לאלונקה, מתגייסים למילואים ולקרבי באחוזים גבוהים וזועקים מעל כל פינה שהגיע הזמן לאחדות. ביטול התפילה המתוכננת של "ראש יהודי" בתל-אביב ביום כיפור היא דוגמא מעולה למקרה הזה: אנחנו לא רוצים לעשות דברים שמעוררים מחלוקת. אנחנו רוצים להביא אחדות. אבל איך בעצם מביאים אותה?

בשיעור של"ח (שדה-לאום-חברה, אם שכחתם) שהתקיים בכיתה ח' למדנו שארץ ישראל היא מיקרוקוסמוס עולמי. ובכן, גם עבדכם הנאמן לא הבין מה זו המילה הארוכה והמסובכת הזו, אז המורה הסביר: יש בה את כל מזגי האוויר. בזמן שהחרמון מושלג, המדבר מביא מדבריות, לאיזור הים התיכון יש את מזג האוויר שלו וההרים והמכתשים גם ניחנים באקלימים ייחודיים, והכל במרחק שעות בודדות של נסיעה אחד מהשני.

מפגינים מפריעים לתפילת יום כיפור בשנה שעברה , צילום: Tomer Neuberg/Flash90

להגדיל את הקדושה במרחב

אבל דמיינו לעצמכם תרחיש שכזה: מזג האוויר המושלג בחרמון מושך אליו את כל המטיילים בחודשי החורף הקרים. מדבר יהודה באותה תקופה נשאר שומם ללא כל כף רגל שתדרוך בו. החרמון בתגובה מחליט: אעבור למזג אוויר של מדבר יהודה. את מי זה ישרת? הרי המטיילים יתבאסו, החרמון יאגור כעסים ותחושה של חוסר מיצוי, ומדבר יהודה יקבל מטיילים שלא זכו להתענג על חורף אמיתי.

ובכן, זה המצב כשהדתיים הלאומיים מתקפלים. יום הכיפורים הוא היום הקדוש ביותר בשנה, זה הזמן של הציונות הדתית לצאת לרחובה של עיר ולהגדיל את הקדושה במרחב. רק היא מסוגלת לעשות את זה, ויום כיפור זהו זמן קסום ומיוחד, עת רצון, שבו יש מקום לאמירות כאלו. איטס דה ריל טיים.

האם שכחנו שיש גם לנו ערכים שאנחנו מאמינים בהם?

אנשי המגזר יכולים לטעון שאם לא נבוא בטוב זה לא יעבוד. ואכן, זו אמירה נכונה. אין עניין לייצר אנטי כלפינו בעולם. אבל צריך לשים את הטענה הזו בפרופורציה. אף אחד לא יכול להבטיח לנו שלא יהיה אפילו לא קומץ קטן שמתקשה עם מה שאנחנו עושים. אפילו מרדכי היהודי היה רק "רצוי לרוב אחיו", ועל כולם. וזה לגיטימי לגמרי. כך עובדת דמוקרטיה.

אתר החרמון נצבע לבן, צילום: David Cohen/Flash90

תעיד על טענתי אפילו יותר ההתארגנות הספונטנית שלבסוף כן הביאה תפילה לרחובה של עיר בתל אביב. נכון, היו שבאו לעשות פרובוקציות, אבל הם היו בודדים - ובעיקר הדגישו עד כמה היה זה נכון לקיים את התפילה. הסרטונים המרגשים של שירת התקווה בסוף התפילה רצו ברחבי הרשת, מאמרים על גודלה של התפילה נכתבו באתרים שונים. אז לא לכולם זה בא לגמרי טוב בעין, אז מה? האם יש ציבור שכל מה שהוא עושה בא לכולם בטוב? האם זו מטרתנו העליונה, תמיד לבוא בטוב? האם שכחנו שיש גם לנו ערכים שאנחנו מאמינים בהם?

רק כשכולנו עושים את מה שאנחנו מאמינים מתקיימת אחדות

האם ישנם ציבורים נוספים בישראל שבוחרים להוריד את הראש? האם אנחנו רואים עוד מגזרים ש"מוותרים על שלהם"? אני לא מוצא עוד כאלה. וטוב שכך. אם כן, אין סיבה שהציבור הדת"לי הוא זה שירכין את ראשו וירים ידיים. לא כדי להמשיך ולקיים את התחרות, אלא מפני שלוותר על ערכיך לא יביא אותנו לאחדות. להיפך, רק כשכולנו עושים את מה שאנחנו מאמינים, מתקיימת אחדות.