בבוקר אחד של שבת אחת כל המציאות שינתה את פניה. בתי מלון של חופשים קסומים מול הים הפכו לבתי מקלט למשפחות מפונות עם טראומות קשות, לכל אחת מאחד מאתנו יש מישהו או מישהי שנרצחו, נחטפו, נעדרו עד הודעה חדשה, ואיזו הודעה תבוא? המציאות אבסורדית. החברה הישראלית כעת היא כפקק ענק של רכבים בדרך ללוויה אינסופית ומה עם השאלה החשובה – מי יטפל בילדים שלנו? מי ישמור על החוסן של הנשמות הרכות? אותם ילדים שבעתיד הרחוק יתגייסו לצה"ל ולימים יגנו על כולנו.
מוקדם יותר השבוע הגענו צוות המטפלים של אל"י, האגודה להגנת הילד, והקמנו עמדות טיפול למתן מענה לטראומות מורכבות בקיבוץ עין גדי הסמוך לים המלח. בכל שנותיה של אל"י לא דמיינו שנטפל בטראומות בסדר גודל של שואה בתוך ארץ ישראל. המענים והתיאוריות שנכתבו בהיסטוריה של הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית לא צפו עתיד כל כך כאוטי, אכזרי וקשה. אנשי ונשות הטיפול נדרשים כעת להמציא את עצמם וכוחותיהם מחדש, לכל אחד ואחת מהם יש גם משפחה לדאוג לה לצד כל ילדי העוטף.
לא נשכח לעולם איך הגענו לאחד החדרים בקיבוץ עין גדי הצופה לים המלח, המארח כעת למעלה מ-500 משפחות מפונים, והיינו חייבים לבקש מאחד מילדי העוטף לצאת מהמסתור בארון על מנת להגיע ללוויות אביו ואימו. כשביקשנו מהילדים להביע את עצמם בציורים אז נחשפנו לעובדה שציורי הילדים בדמות בתים פסטורליים שמש ובימים אפורים קצת גשם כחול ועננים עפורים התחלפו בציורי רציחות בתוך ביתם, המקום שפעם היה על פי תפיסתם המוגן ביותר.
צריך להשמיע את קולם של הילדים ולהגיד להנהגה בבירור: יגדל כאן דור מצולק של ילדים שבשבת אחת איבדו את התמימות. מדינת ישראל לא צריכה לחשוב רק על שעות האסון הנוכחיות אלא לפעול למתן מענה בריאותי נפשי ארוך טווח ועדיפה שעה אחת קודם.
ערן צימרין, נשיא אל"י האגודה להגנת הילד