השבוע ציינו את ראש חודש תמוז, חודש בו אנו נכנסים לתקופה בלוח השנה היהודי שבה מהדהדת בכל שנה ושנה שאלה אחת פשוטה: היכן היו הרבנים? על פי הגמרא, בית המקדש חרב לא רק בגלל שנאת חינם, אלא גם בגלל האמביוולנטיות והשתיקה של הרבנים, מנהיגי הציבור, אל מול מעשים חברתיים קיצוניים.
בעקבות הפוגרומים שהתרחשו בחווארה ובתורמוסעיא
בהיסטוריה היהודית לרבנים תמיד היה תפקיד רחב בהרבה מאשר פסיקת הלכה. השאלה "איפה הרבנים" חייבת להישאל בכל קהילה וקהילה בעקבות הפוגרומים שהתרחשו בחווארה לפני מספר חודשים ובתורמוסעיא.
נראה שהרבנים שחיו רגע לפני חורבן בית המקדש הניחו שהבריונים של הדור ההוא הם רק השוליים של החברה, עשבים שוטים שלא מצדיקים התייחסות ולא ראו בהם איום משמעותי לממלכה או לחברה. בר קמצא לא הוזמן למסיבה כי הוא היה בשוליים והרבנים שלא הגנו עליו האמינו שמדובר במקרה שוליים שלא מצריך את התערבותם.
גם רבנים רבים בני זמננו מניחים - בטעות - שאין טעם לגנות את מעשיהם של 200 יהודים רעולי פנים שהשתוללו בעיירות ערביות והבעירו מכוניות, בתים ושדות. "זה רק נוער שוליים, עשבים שוטים. אין טעם להתייחס למעשיהם".
לא מבקש להשוות בין הצדדים
חשוב להדגיש, אני לא מבקש להשוות בין הצדדים. הרצח של ארבעת היהודים התמימים ליד הישוב עלי מזעזע ונוראי, ועל מדינת ישראל לרדוף אחרי כל גורמי הטרור ולמצות את מלוא הדין כלפי כל מי שסייעו למחבלים. אך במקביל, אסור לקבל כל מעשה נקמה אזרחי. הרגשות שצפו ועלו, וחנקו את הגרון בעקבות ההלוויות בשומרון הן מובנות בהחלט, אך איפה היו הרבנים כדי להכיל ולסייע להתמודד עם הרגשות הללו? למה הרבנים לא דורשים כעת מהקהילות שלהם להעביר למשטרה את הפושעים היהודים? הזיכרון הקולקטיבי של מעשי טבח ממלא תפקיד עמוק בעיצוב הנוף התרבותי והדתי של קהילות יהודיות בישראל ובתפוצות. כיהודים אנו יודעים זאת יותר מכולם.
כרב אני פונה לחברי הרבנים, שיחד איתי מתפללים שלוש פעמים ביום שהקב"ה ישכין שלום פה בעולם. הגיע הזמן לגנות בקול רם את היהודים הנוקמים המסיתים למלחמה ולאלימות!
הגיע הזמן להוקיע מתוכנו את אלו שמנציחים שנאה ועוסקים בהרס ואלימות. הוסמכנו לכך, ועלינו לדבר במקום לפחד. פחות מזה, זה לשכוח את הלקח הבסיסי של ההיסטוריה של עמנו. וההיסטוריה תשפוט את הרבנים הללו, שכן הם יהיו אחראים לחורבן מדינת ישראל, חורבן בית שלישי.
הרב שאול פרבר הוא יו"ר ומייסד ארגון עתים.